לכל יום צילום יש מוצ"ש, והוא מלנכולי מאוד. היופי והניצוצות שבצילום עפים כאבקנים, מתפוגגים בעלטה שמכבידה עלי. עריכה (פיתוח התמונה בעבר), היא חלק בלתי נפרד מהצילום. אבל העבודה הזו שחורה לי מדי, חגה סביבי בעלטה סמיכה, שולחת אלי זרועות צבת ומושיבה אותי מול המסך. בסבב הראשון היא מצליחה, אני מקבלת לידי את העכבר, כריות האצבעות מצטרפות לריקוד על המקלדת. מכוונים זזים ימינה ושמאלה, מברשות מבהירות, מכהות, מכסות ומעלימות חלקים בתמונה. צבע משתדרג, גוונים מקבלים דיוק. טקסטורות של עוגות עוברות החלקה, שוקולד מקבל צבע, ירקות עוברים החייאה. קונטרה אחרונה לסוף והתמונה עוברת לפולדר שאמור להישלח ללקוח בקרוב. רק כאן משהו משתבש. הצבתות מרפות מאחיזתן, ואני משחררת את עצמי, משוטטת במסכים מעניינים יותר, קמה לראות את הציפור בחלון, חוזרת לענות להודעה, עוברת לעבודה אחרת ששולחת לי קריצה זוהרת דרך מסך החושך. אני מתעלמת מהתמונות שממתינות. מהשעון הקטן בפינה הימנית שהספרות בו מתחלפות ומתקדמות. וכך העבודה השחורה מחליפה את צורתה למסטיק גומי דביק, שהולך ונמתח. עקבי דורכות עליו, הוא נדבק לאצבעות ידי, מתהדק על גופי, דביק ארוך ומתוח. אין לו התחלה ואין לו סוף. ואני לכודה ברשת הדביקה הזו.
עד ליום אחד, שבו חיכו לי מעל חמישים תמונות דחופות לעריכה. לא רציתי לערוך אותן, זו לא העבודה שמאיצה לי את הדופק, שגורמת ללב שלי לרקוד במעגלים. התופעות היו הפוכות, ירידה במצב הרוח, לב ששוקע עמוק יותר, מנסה להתחפר בפנים. הפולדר קפץ לי מול העיניים כמו מסך פופ-אפ מטריד בלי איקס בפינה ליציאה. הייתי חייבת. הייתי מוכרחה. לא היו לי ברירות. הייתי בפינה כשמעלי מתנשאת לגובה "העבודה השחורה".
התחלתי. ההתחלה תמיד קלה יותר, כך אומרים. עבורי גם להתחיל זו משימה. ועברתי אותה בהצלחה. חילקתי את הקבצים לפי סטים. והחלטתי שאחרי כל סט אני עושה הפסקה. גם אם היא קצרה. הפסקה זה לא לעבור לחלון אחר בכרום, או לפתוח תוכנה שונה במחשב. הפסקה זה לקום מהכיסא. להתנתק מהמסך ולעשות משהו אחר. לאחרונה התחלתי לתרגל עמידת ראש, גיליתי שהעמידה מרגיעה אותי, משחררת, מזרימה דם למוח. ולכן בהפסקה הראשונה, פרשתי מזרן ועשיתי עמידת ראש (צמוד לקיר עדיין) חזרתי למחשב לסט שני. הפסקה, הפעם פוש-אפ'ס. המזרן עדיין בא לידי שימוש. שוב חוזרת לסט שלישי. והיי, רגע, שוכחת לציין. כתבתי על דף רשימה מסודרת של כל הסטים (הייתה בהחלט נראית כמו רשימה של כיבוד למסיבה: עוגיות וניל, פוקאצ'ות, פיצות…) ואחרי כל סט, בתחושת ניצחון, מחקתי את השורה בגאווה וסיפוק גדול. אל תוותרו על זה! לסמן "וי" זה חלק חשוב מאוד בתמריצים שלנו למשימות. הפסקה נוספת, פלאנק, ריקוד, מאונטן קליימר. לא משנה מה, כל פעילות גופנית, קצרה ומהירה, הזרימה את הדם, עוררה את הגוף, השפיעה על המוח, ונתנה לי כוח לעוף חזרה לכיסא (טוב, לא ממש עפתי לשם, עדיין זה דרש כוחות לחזור) ובכל זאת, אלו היו 50 תמונות! ובשלב מסוים נדרשה אקסטרה מוטיבציה.
במהלך העריכות כתבתי לעצמי בשרבוטים מה אני עושה כדי לעזור לעצמי לסיים את העבודה הזו. רציתי ללמוד את השיטה, לעצמי, וגם כדי לשתף הלאה.
למרות ההפסקות, היו עוד דברים. כמו מישהו או מישהי שמוכנים לעזור ולהיות זמינים בזמן שאתם עובדים, אני לקחתי לעצמי "מאמן" לאותו יום, הוא ביקש ממני לשלוח לו דיווח מהשטח. ואני הרגשתי מחויבת לדווח. כך שהיה לי עוד תמריץ. מישהו שדוחף ומניע, מישהו שאנחנו חייבים להראות לו שהספקנו ועשינו עבודה.
לקראת הסוף, כשהרגשתי שקוצים מתחילים לצמוח לי מעמוד השדרה, מטפסים על העורף ועוד רגע לוכדים אותי בתוכם, עשיתי דיל קטן עם שירה הבת שלי. היא הייתה צריכה לעשות משימה שהיא לא אוהבת וגם אני הייתי באותו המצב. עשינו תחרות שמי שמסיימת ראשונה מקבלת פרס. כמובן שהיא ניצחה. אבל אני הייתי כבר דקה לסוף.
ואז כשכוכב נוגה הופיע בקריצה בשמים הכחולים, ארזתי את עצמי, יצאתי לאוטו ונסעתי עם חברה לחגוג את ההצלחה. אוויר לילה, קוקטייל וחברה טובה הם תמריץ ופרס לעבודה קשה.
