רואה אותם, מאות אמנים מעצבים כרזות, כותבים שירים, מבטאים את הכאב בלחן מרטיט ומצמרר. המצלמה שלי קבורה בתיק השחור, מאחורי דלת עץ של ארון. לא נגעתי בה מאז אותו שביעי באוקטובר. כאילו חומת ברזל הטיחה את הלב שלי פנימה, ומשהו בי נאטם. אין בי אמנות, אין מילים, אין לי דרך לבטא את מה שמתחולל שם בפנים. החלל שחור ריק, מצולות של כאב. החור נפער עד לאינסוף. אני שואלת את עצמי, איך זה ולמה. אנשים סביבי אומרים לי שהלב שלהם גדוש במילים שרק רוצות לפרוץ ואילו אצלי הכל ריק. הם מצליחים לראות את אותו מכחול ששימש אותם בזמנים של שגרה רגילה, ואני, אין לי מכחול ואין לי צבע. לא מסוגלת לגעת במצלמה.
האצבעות קופאות על המקלדת. הידיים לא יודעות מה לעשות עם חומרים. אני בוהה בהם. בכל אותם כלים שהיו חלק בלתי נפרד ממני, אי אז, בימים שנראים כמו לפני שנות אור. למה? אני שואלת את עצמי, למה אני לא מסוגלת להיות שם? האמנית שאני. לבטא את הרגשות כמו שאני תמיד עושה, בצילום, בחומר, בכתיבה. האם אחזור לזה? האם הברזל החד שנעוץ בי ישתחרר יום אחד? האם אראה את הקשת בתוך כל האפור הזה?
בחרתי לעשות את מה שאני לא עושה ביום יום. לעבוד בעבודה שלא הייתי עושה אף פעם.…
