יש בהם משהו, בימים האלה של תשרי, שמקשה מאד לברוח משאלות על שייכות וזהות ומקום.
הסליחות, השופר, יום הכיפורים ושמחת בית השואבה, כמו מנקזים אליהם את כל סימני השאלה הקשים על מקום מגורים, ההשתייכות קהילתית והצורך בחברת שווים. ומעל כולם מרחפת שאלת השאלות: איפה הוא בכלל, בית הכנסת שלי.
כילדה היה לנו את בית הכנסת שלנו, בשכונת נחלאות. בית הכנסת של המקובלים שאבא שלי נאסף אליו בגלגול אחר ופגש בו לראשונה בחייו רב ותפילה ומקום. מקום שבעלי תשובה עומדים בו.
עזרת הנשים הייתה קטנה וצפופה ובאופן טבעי נשפכנו, אמהות וילדים, אל הסמטה הצרה הצמודה לחלונות בית הכנסת הגדולים. סביבנו – כל עוברי האורח, התיירים וותיקי השכונה, מבפנים – קול תפילה ושופר, ומעלינו – השמיים.
התפילה, לפי כוונות הרש"ש, היתה ארוכה ומתמשכת, והישיבה בחוץ הזמינה הסחות דעת. בקול השופר התערבב בכי תינוקות, נביחות כלבים חולפים, ולפעמים גם צעקות של תשוש הנפש הנחלאותי התורן.
בשנה השנייה בסמינר הליטאי החשוב שלמדתי בו, הבנתי שאני מחפשת משהו אחר. תפילה שתשתלב באווירת כנסי התשובה ושיחות ההתעוררות שמילאו את החודש הזה, כזו שאפשר לחוש בה פיזית ממש, את אימת הימים וגודלם.
במניין בני הישיבות אותו מצאתי היה סדר, שקט, רצינות ומזגן מקפיא. הייתי צריכה לדלג על מכשול הכיסאות השמורים, אך תמיד היו שם בשורות האחרונות כיסאות פלסטיק לאורחות, זרות, וכאלה שאין המקום…
