אנחנו נמצאים בתקופה קשה של פירוד לבבות בקרב העם היושב בציון. יש לכך מגוון סיבות, אך אחת המרכזיות שבהן היא כוחו החדש של הציבור החרדי. גם אם אין לנו אשמה במצב, נדמה שיש לנו חלק גדול באחריות לתיקונו.
אקדים ביאור קצר ברישא של המשפט הפותח. החרדים והציבור היהודי הכללי בישראל מתארים, בהכללה, שני קווים מקבילים. האחד – הקו הישראלי – מסמן את הקמתה, בניינה ושגשוגה של מדינת ישראל בכל המישורים הראויים למדינה מודרנית. השני – הקו החרדי – מתווה את שיקומו של העולם הדתי שנחרב בשואה ונעלם ממדינות ערב, אך קם מחדש בגרסה ישראלית משודרגת הכוללת שלל מוסדות: ישיבות, בתי כנסת, חצרות חסידיות, קהילות, מרכזי תורה, שירותי דת.
למשך כמה עשורים, הסדר הקווים המקבילים תפקד היטב. אולם, הכמות עושה איכות, ולפתע עמדו לפני החברה הישראלית אתגרי עומק שלא סבלו דחייה: השוויון בנטל, העתיד הכלכלי, לימודי ליבה, הפרדה מגדרית, שאלות השבת ועוד. אלו, בצירוף כוח פוליטי חרדי הולך וגובר, החלו להציק לציבור הכללי והעלו את השאלה: כיצד נתמודד עם הקו המקביל שהולך ומתעבה עד כדי הסגת גבולו של הקו הראשון?
התשובה המסורתית לכך היא: בג"ץ. הן ברמה האידיאולוגית-ערכית (איזון ליברלי) והן ברמה המוסדית-הליכית (תיקון "כשל שוק" לכוחו הרב של המיעוט החרדי), בית המשפט ידע לבלום את החרדים בשלל תחומים – גיוס בני הישיבות, סמכויות בתי הדין, הפרדה מגדרית בהקשרים שונים, מכירת בשר חזיר, צירוף נציגים של היהדות הרפורמית, פתיחת עסקים בשבת, וכך הלאה.
והנה, קמה ממשלה חדשה המאיימת להסיר את המחסום, וכמו דור הפלגה "עַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת" (בראשית יא, ו). יש כאלה שמפחדים מזה. מאד. "המדינה הולכת בכיוון לא טוב, אני מפחד פחד מוות מהחרדים", אמר פרופ' דן שכטמן. "הם חולבים את מדינת ישראל". כך יאיר גולן, כשהוא מסביר את מהות המהומות: "נמאס לי להילחם על ההתנחלויות ולממן את החרדים". בגדול, זה הסיפור.
באשר לרפורמה עצמה, אני מניח שנגיע בסוף לפשרה. נגיע, איכשהו, לעמק השווה. אבל השאלה האמיתית אינה שאלת הדמוקרטיה אלא שאלת הדמוגרפיה, ולעניין הזה נדרש פתרון עומק שיסודו: ביטול הקווים המקבילים ותחילת עידן חדש של קו אחד, "קו עבה" שיודע לאחד את הקבוצות תחת מכנה משותף של מדינה יהודית, תוך כיבוד השוני הערכי והתרבותי של הצדדים השונים. ולא בשמים היא.
בזירה החרדית, די להביט בחלק נכבד מתוך קוראי "המקום" כדי להבין שרבים מעוניינים בגישה של אחריות, התוויית דרך, הידברות והגעה לפשרות. גם בצד השני של המתרס, אני פוגש לא מעט אחווה המלווה בסקרנות ואכפתיות. מה שנדרש, בדחיפות, הוא מנהיגות אמיצה. בכל הצדדים.
בצד החרדי, מנהיגות אמיצה היא כזו שמכירה באחריות שמגיעה עם הכוח. כמובן שיש להקפיד על שמירת הגבולות החיוניים עבור הקהילות החרדיות, אך לא במחיר המאמיר של היעדר לקיחת אחריות על הכלל שאנחנו חלק ממנו. בדיון על חוקי היסוד של שנת 1992, העיר ח"כ אברהם ורדיגר שהוא לא מחפש את הגנת בג"ץ על מיעוטים כי "אנחנו לא רואים בעצמנו מיעוט". זוהי קריאת כיוון: אנחנו חלק מהרוב במדינה, ויש לכך השלכות, קודם כל באחריות המקיפה המוטלת עלינו.
מנגד, יש השלכות גם בצד השני. מנהיגות אמיצה כללית תכיר בכך שאין היגיון, הוגנות והיתכנות בהזמנת החרדים להשתלב במדינה אך בתנאי אחד: שיעשו זאת on our terms. לא ייתכן לדרוש את שילוב החרדים אך לפסול תוכנית לצוערים בשירות המדינה משום שהיא מתנהלת בהפרדה מגדרית או (כפי שאירע לאחרונה) לבטל מסיבת פורים תל-אביבית מאותה הסיבה. אי אפשר להזמין את החרדים להשתתף בזירות השונות של המדינה בתנאי שיחדלו להיות חרדים. אם אנחנו לא מיעוט אז מגיע לנו 'סֵיי' כמו כולם, ועל החברה הישראלית לקיים איתנו הידברות ולהגיע לפשרות.
בפורים אנחנו מתוארים בתור עם "מפוזר ומפורד", ואנו עסוקים בהישרדות בגלות. בפסח, מנגד, אנו עסוקים בגאולה ממצרים והליכה מאוחדת לקראת מתן תורה וארץ ישראל. המעבר מגלות לגאולה, מפורים לפסח, כרוך במעבר מפירוד לאיחוד, מפיזור לאחדות, מחשדנות ופחד לאמון ואחווה. זהו ללא ספק צו השעה. לנו, חרדים שנוטלים חלק ב"עולם המעשה" על גווניו השונים, יש בתהליך החיוני הזה חלק עצום.
