ארמון המלכה

באופן מעניין, למרות שליד כוס הבירה הם נראים עדינים למדי, חלק נכבד מהעומדים מאחורי עולם בירת הקראפט בארץ, מצפון לדרום, יושב יחד בבור בקריה בתל-אביב, שלא לדבר על זה שכמה ממייסדי המבשלות בארץ הם טייסי קרב לשעבר, בהם אסף לביא, מייסד בירה 'מלכה' שאחרי קריירה קולינרית בברי תל אביב, נטש לצפון הרחוק, ואת הבירה שעשה לעצמו בקטן, הוביל בארגזי קרח למכירה בתל אביב. כיום, ניתן להביט בהשתאות באימפרייה שלו שלא ירחק היום ותגיע ל-200,000 ליטר בירה בחודש. בקרוב הם סוגרים עשרים שנות בירה ומהפכה אמיתית בקרב צרכני הבירה בארץ.

כמה וכמה תחנות עברנו במסע הבירה של 'המקום', בהם גם סיבובי טעימות וביקורים במבשלות שונות, טעמנו את שפירא ואת הרצל, את נגב ואת אלכסנדר, את הגיבור ואת בזלת ועוד. בחלקם נכנסנו לעומק הייצור, ביקרנו גם את החרדים הצעירים שטבעו בתוככי עשיית הבירה הביתית. כל המסע הזה סוכם לפני מספר גיליונות עם פירוט על הבירה וסוגיה, אבל הייתה חסרה בו תחנה אחת אחרונה, שהיא בעצם ראשונה: מולדתה של בירת הקראפט הישראלית והמבשלה הגדולה ביותר בה, ובעיקר הדמות התוססת שמנצחת על הכל – גלעד דרור, שעדיין היה בלילות ארוכים של שירות.

עכשיו הוא מנסה להשלים פערים, וגם אנחנו. זה גם זמן טוב להתכונן כבר לפורים שמציץ מעבר לפינה.

כדי להבין מה הפך את האיש ששוחה מולנו בבירה לבירמאסטר צעיר, כדאי ללכת עשרים שנה אחורה. גלעד סובל מפציעה במהלך שירותו ומוצא את עצמו מרותק למיטה. מי שמגיע לבקר אותו זה אחיו הגדול שעשה מין סדנה בת שנה, של סבב טעימות יקבים בארץ וסיכם אותה בקלסר כחול גדול ובאמירה ש"וואלה, אין לי מה לעשות עם הידע שצברתי". מי שכן יכול היה לעשות משהו, זה האח שלא יכול לזוז מהבית. "יש עכשיו קטע כזה מגניב בארצות הברית שאנשים עושים בירה בבית", אמר האח, "בגלל שאין לך תירוצים, אתה לא יכול להגיד אין לי זמן, הורדתי בשבילך המוני מאמרים, קח תקרא".

בימים ההם, לא היו חנויות לממכר אביזרים וחומרי גלם לבישול בירה בבית. הייתה אחת, שבה היו נפגשים חמשת או ששת עושי הבירה הביתיים שאט אט צברו להם עוד כמה חברים בודדים. היום כבר יש חנויות כאלו בכל מקום, כולל ברשת, והם, אותם תעשיינים חובבים הפכו כבר למבשלות שכל אוהבי הקראפט בארץ נהנים מהם.

הבירה הביתית יצאה טעימה, אפילו מאוד. 

לא צריך להיות גאון בירה כדי להצליח. כלומר, אם אתם יודעים לעקוב אחרי מתכון, כל עוגה ביתית שתאפו בתנור, תצא טעימה יותר מעוגה תעשייתית שמספרת שהיא כמו עוגה ביתית. מעבר לכך, זה גם יותר זול. אותו הדבר נכון גם לגבי בירה.

בשלב הזה, מגיעה ההחלטה ללכת על ענק. כלומר, במקום סיר טשולנט ענק של 20 ליטר, אפשר ללכת על מיכל של 50. זו כבר ממש הכרזה על פתיחת מבשלת קראפט בארץ, אחת הראשונות אם לא הראשונה. הם מזמינים את כל תעשייני הקראפט בארץ, כלומר החברים הבודדים המשוגעים לדבר, ואפילו נציג של ערוץ 2 הגיע לסקר את המאורע המעניין. שם למבשלה הם לא היו צריכים לחפש, בשביל יש זה את סבא קורנרייך שפירושו בגרמנית: אימפריית דגנים.

בשלב הזה, האח הגדול עשה את החשבון שלו, ניסה ליצור תוכניות שונות, והמסקנה הייתה להסביר לאחיו הקטן שאולי כדאי להשאיר את זה כתחביב ולהמשיך לבשל לעצמו בירה בבית, אבל לא להיכנס לעניין המסחרי הסבוך.

כשאנחנו בין מיכלי ענק לארגזי אינסוף של בירה, אני אומר לגלעד שלא בטוח שאחיו טעה. "הוא עדיין צודק במיליון אחוז", הוא מאשר.

תעשיית הבירה בארץ היא קשה מאוד כזכור. ישנו מונופול של שתי חברות ענק המחזיקות בכמעט כל הבירות שאתם מכירים, ועוד כמה מבשלות קטנות שלוקחות נתח פצפון של 5% מהשוק.

מהפכת הקראפט עליה הרחבנו, לא הגדילה במיוחד את נתח השוק של הבירות בעולם המשקאות בארץ, אלא ניתבה את השתיינים לדברים הטעימים יותר. ועדיין, עלות הייצור של הבירות המיוחדות גבוהה יותר, ולמרות שאין בכלל השוואה בין בירה תעשייתית לבין זו שעוזרת להבין למה אנשים שותים בירה, בסוף, הצרכן שרוצה לשבת לבירות עם החבר'ה יזרוק כמה שקלים לשישייה של עוד מותג תעשייתי במקום להשקיע את כספו על שני בקבוקי בירה מקומית שווה. אגב, עם כל ההבנה להיגיון המסחרי, הצרכן שמעדיף כמות מול איכות לגמרי טועה כשמדובר בבירה.

אנחנו כזכור לא שתייני בירה גדולים. הישראלי הממוצע שותה 15 ליטר בשנה. האמריקאי לשם השוואה, כבר עבר את ה-100 ליטר מזמן. יש לו חברות ענק וגם איזה 9000 מבשלות קראפט (לא מספר גוזמה).

"כזה אני רוצה להיות כשאהיה גדול"

הג'וק שהחל עם הקלסר הכחול שעדיין יושב במדף, לא הרפה. גלעד מצא לעצמו עבודה במבשלת בירה, שבה החל ללמוד את העבודה מהעמדה הנמוכה ביותר, בשכר זעום, אבל בבית ספר רציני ללימוד המקצוע. למעשה, הוא עשה את הדרך ממנקה למנכ"ל.

מה שמיקד אותו בשאיפה לתפקיד שבו הוא מחזיק היום, הייתה תחרות בירה באדיבות אחת מחברות המשקאות בארץ, שהעלאת המודעות לשתיית בירה נראתה לה חביבה ושיווקית, ובטח אין מה לחשוש מסחרית מכמה חנונים עם סיר. במהלך התחרות עומדים מבשלי הבירה הקטנים ומדקלמים שוב ושוב מונולוגים על הבירה שיצרו. בסוף היום נערך משפט והזוכה הגדול מקבל פרס מיוחד: נסיעה למבשלת סמואל אדמס בבוסטון שבארצות הברית.

גלעד אולי לא זכה, אבל דמות אחת צדה את עינו ולא נתנה לו מנוח.

מפעיל התחרות, מנהל המותג בחברת המשקאות שהסתובב שם בחזה נפוח, מלך העולם, והוא, הוא זה שילווה את הזוכה במסע. כלומר, הוא יטוס בכל מקרה.

"כזה אני רוצה להיות כשאהיה גדול", אמר גלעד והרים אל ההוא טלפון. הלה הסביר לו שהוא בכלל בא מעולם ההיי־טק וקצת אוהב בירה, לא מעבר. אבל זה נתן לגלעד את הדרייב לעשות תארים בתחום הרלוונטי, ולצאת לדרך אל המקום שחלם. הוא מצא את עצמו כסמנכ"ל שיווק בחברה המפיצה אלכוהול. הוא הבין שהעולם שלו משלב אהבת בירה וידע שיווקי.

כי בעצם, בכל תחום, אתה צריך מוצר טוב ושיווק מתאים. שיווק טוב של מוצר גרוע או שיווק גרוע של מוצר טוב, לא יעבדו.

באמצע שנות השלושים לחייו, כבר הגיע אל בירה מלכה, מבשלת הקראפט הגדולה הראשונה בארץ, וכעת הוא מצליח לטפס אל הגשמת החלום הגדול יותר – שיחה עם סומלייה 'המקום'.

בירה בעבודה יד

אם כל יצרני הבירות הקטנים, המיוחדים, המשקיעים, לא סובלים את התיאור של 'בירת בוטיק' ומתעקשים להיות תחת הכינוי 'קראפט', כלומר אומנותי, בבירה מלכה לקחו את זה צעד אחד קדימה. הסלוגן המלווה את המותג הוא 'בירה בעבודת יד', שזו אגב הגדרה מדויקת הרבה יותר לבירות הלא תעשייתיות. לב, הקפדה על איכות, תשומת־לב לכל שלב, טריות, השקעה בלתי נגמרת וים של טעמים. הטריות, היא העניין הגדול בבירה מהסוג הזה. אין כמו לשתות בירה טרייה, וכמה שיותר טרייה יותר טוב. זו הסיבה שאין כמעט בארץ בירות קראפט מיובאות מחו"ל, ובניגוד ליקבים למשל, גם היצוא הוא בכמות מזערית ממש.

"קל לעשות בירה, הרבה יותר קל להרוס בירה, הכי קשה לעשות בירה סופר איכותית", הוא אומר תוך כדי שהוא מוזג מברזי הבירה כוס אחר כוס, כל אחת מכילה משקה בצבע ובטעם אחרים לחלוטין. הוא ממשיל את הבירה למרק עוף. אתה יכול לעשות מרק בקלות, ויכול להרוס אותו אם אתה כל כך גרוע ונשפכו לך למשל כמויות מלח. אבל בשביל לדעת לעשות משהו בלתי נשכח, אתה צריך להיות ממש טוב בהבנה של הדרך והשיטה. הכוסות מתרוקנות ומתמלאות מחדש אחרי שהן מונחות הפוך על משטח שמנקה אותן בהשפרצה יעילה. ולא בטוח מה אני רוצה בבית יותר, ברז של בירה או את הדבר הזה שמנקה כוסות בשנייה.

אני מתפתה לקחת כמה שלוקים מההינדי, בירת IPA מעולה עם טעמים אקזוטיים של לי'צי ופפאיה, מתיקות בינונית ומרירות חזקה, שואל את השאלה הזהה מהמסע שלנו, זו שכל בירמאסטר עונה עליה את אותה התשובה רק בדרכו שלו: מה עושה לנו את הפפאיה? אבל אז קורצת לי כוס עם משקה שחרחר בניחוח קפה שוקולד משכר. נו, מה, נשאיר אותו שם?

זו מלכה כהה Stout ששמה מעיד עליה, בירה אספרסואית מושלמת. אם בירה הייתה שייכת לעולם היין, אז זה היה קצת כמו בירה שחורה ביבש. מתיקות לא מעטה, אבל כזו שלא מכסה את המרירות. ואז באה השאלה מה עושה כאן את השוקולד?

אם אתם טועמים בירה, תעשו הפוך ממה שאתם קוראים כאן בסדר הטעימות. אל תנסו את הסדר הזה. אל תתנו לצבעים ולריחות לנהל לכם את סדר הטעימות, כי יש דרך להתחיל לטעום מהקל והפחות מורכב אל הכבד. אנחנו קצת שיחקנו והמחיר הגיע די מהר במאמץ גדול בטעימות האחרות, לחוש את הרובדים הנוספים ואת הטעמים העדינים. ברגע האמת, מחאות אנשי הבירה נרשמו בפרוטוקול. מי מחכה מול הבירה האהובה עליו?

"בירה עושים מארבעה מרכיבים", מסביר גלעד, "לתת, כשות מים ושמרים. כל הבירות בעולם מורכבות מזה. ועכשיו מתחיל המשחק". על כל צורת העשייה כבר הרחבנו בעבר: אחרי שהמים עוברים תהליך אוסמוזה הפוכה שמרוקן אותם מתוכן, הם הופכים להיות חסרי ייחודיות, כלי קיבול לנוזל שתיצוק לתוכם. אם השווינו את זה למרק עוף, אז עכשיו מגיע הסגנון.

לתת הוא הלב של הבירה, שעורה או חיטה שעברו הלתתה. אחרי ההנבטה והייבוש, בבירות בסגנון הכהה יותר, מגיע זמן הקלייה של הגרעינים. בתהליך הקלייה, הסוכר שבתוך הגרעין הופך לקרמל והקרמליזציה הזו מייצרת את הטעם הקרמלי ואת הצבע.

אם אתם מחפשים טעם בבירה, הצבע, בהחלט יכול לתת לכם כיוון גם לטעם. אם אתם רגילים לאחת הבירות הנפוצות – ויש בארץ במתועשות הידועות גם בהירה נפוצה מאוד וגם כהה – וזה סגנון שהייתם רוצים לטעום במושקעות יותר, אתם יודעים שבירה בהירה לא יהיו לה טעמים קרמלים שרופים בשום צורה. בירה כהה ופחמית, מגלה לכם את הקרמליות. למרות שלמען האמת, החוזק בטעם לא תלוי בהכרח בצבע, קל לצבוע בירה בצבע עז עם אחוזים בודדים של לתת קלוי.

סודות הכשות

רגע, איך הגענו לקלייה?!

גלעד מנסה לאפס את השיחה בחזרה לנקודה שבה הגנבנו כמה כוסות והכל התחיל להתערבב.

זוכרים את ארבעת המרכיבים? הכשות, הוא סיפור מרתק בפני עצמו. במבשלה מספרים לנו על כמה מאות שנות כשות, ואנחנו דואגים להערים גמרות ולהוכיח שכבר יש לנו אלפיים שנות כשות בשיכר. בין היתר, בגמרא מדובר על הערמה בקציצת צמחי הכשות בחול המועד, לעשיית בירה טרייה למרות שיש בבית כזו ישנה, או גם מרירות הכשות שמסירה לדעת רב את החשש מפני גילוי משקים במשקאות הרלוונטיים. רש"י על המקום מזהה את הכשות כ'הומלון', השם המדעי של הכשותנית, הזו מהבירה, בניגוד לאופציות אחרות של המונח כשות. החבר'ה שעשו קילומטראז' עצום בהיסטוריה של הבירה נדהמים מהמידע, והמשגיח שמגיע אחרינו מואשם בכך שלא טרח לגלות זאת עד שהגיע צוות 'המקום'.

אז הכשות הזו, שכבר תלמידו של רבי יהודה הנשיא מספר על המרירות שלה, היא ככל הנראה תוצאה של ניסוי וטעייה בהכנסת טעמים לשיכר העתיק. צימוקים, תמרים, תבלינים, מה לא הוסיפו בימי קדם כדי לנסות לפתח ולשפר טעמים טובים כשהתסיסו בירה באוויר הפתוח. הכשות הזו שאולי הייתה מרירה, ומר נתפס כמשהו על גבול הרעיל, בטח בתקופות הללו, התבררה גם כחומר משמר טבעי מעולה. הבירה החמוצה שלהם החלה להיות עמידה יותר.

עכשיו, יש המון זני כשות, וגם ברגעים אלו חקלאים עמלים לפתח זנים נוספים, הטעם והארומה שהם מביאים איתם אהובים מאוד וטכניקות בישול שונות מאפשרות להגביר את הארומות האקזוטיות מבלי להגביר מרירות.

"אז טעמי פירות טרופיים זה בעצם עניין של סוג הכשות?" אני שואל את גלעד.

"זה בהחלט גם זן של כשות, אבל לא פחות מזה – הכמות והטיימינג".

בתהליך העשייה מגיע שלב שבו מתקבלת מין דייסה של לתת ומים שמורתחת ב־50 מעלות ולאט לאט מטפסת הטמפרטורה עד 78 מעלות צלזיוס.

בהרתחת המשקה, התירוש, אחרי הפרדת הלתת מהנוזל, ישנה שעה שבה קיים התזמון המושלם להכניס את הכשות.

"זה בדיוק כמו מרק או תבשיל", הוא חוזר למשל שלנו, "יש עלים שתכניס בתחילת הבישול ויש כאלה שתשים ממש בסוף, כל זמן יתן טעם ואפקט אחר, כך גם בכשות, אם תשים בתחילת הרתיחה, החומצות יתפרקו לחלוטין, אם תכניס בסוף, בדקה האחרונה תקבל את הטעמים, אם תמתין לבירה הקרה, יהיו לך ארומות אבל בלי טעמים". ובקיצור, זנים, כמות וזמן הם המשולש שיוצר לנו את גוון הטעם הטרופי בבירות ה־API.

טעימה של מלכה אדמונית, מגלה לי ששתיתי יותר מדי, אבל בסוף גם החך השתוי מזהה את האיזון המושלם בין המרירות למתיקות, עם רקע מוחלש של הטרופיות. עכשיו, האלכוהול קצת עולה גם לעיניים כי הם טוענים שהצבע של זה והצבע של הבירה הסמוכה, מלכה בהירה, שונים בגווני הבהירות שלהם. מוכן להתווכח שזה כמעט זהה. בכפוף לכך שלא תראו את תמונות הכוסות, כי מאוחר יותר גיליתי שאכן, ההבדל ניכר היטב לעין. וכשאני טועם את הבהירה עם המון מתיקות ומעט מרירות, בירה בסגנון בלגי, בלונד אייל, יש משהו בטעם שצועק לי הדרים וגם משהו שזכור לי מתבשילים שונים. לא יודע להניח עליו את האצבע ולא רוצה לצעוק "בשר". עכשיו, אחרי שהבנו מה עושה הלתת ומה עושה הכשות והמים והשמרים שגם להם זנים רבים, יהיה מוזר לשאול מה נותן לזה טעם כזה, אם הוא לא בראש.

אבל שאלתי.

וככה רבותי, עולים על מרכיב סודי. כן כן, הבירה מושרית בשלב מסוים עם קליפות תפוזים וגרגרי כוסברה. זה יוצר טעם מרתק וטוב.

השתוללות יצירתית

"אז איך עם מעט מאוד מרכיבים יש כל כך הרבה מגוון של בירות? אינספור טעמים שלא נגמרים?".

"זה בדיוק כמו אקורדים", מתפייט גלעד, "אין יותר מדי, אבל מה שאפשר לעשות איתם הוא בלתי נגמר. גם בבירה, יש כל כך הרבה סוגי מים, הרכבים מינרליים, מאות סוגי לתת, קלייה, טמפרטורה, כמויות, זני כשות בלי סוף וערבובים ושמרים שגם להם זנים שונים, ומשחקי כמויות וזמנים ושיטות, וכל כך הרבה אפשרויות, זה לא ייגמר לעולם, אתה רק צריך לבחור את סגנון המוזיקה שלך".

קחו את מה שאתם אוהבים, ותיצרו לחן מושלם משלכם, מרגש, בועט אולי אפילו מזייף, אם זה מה שטוב לכם.

במבחן הטעם, מלכה עושים עבודה מעולה, הם לא מתפזרים מדי וממוקדים בטעמים שלהם. בנוסף, כמובן, הם מנצלים את מגוון אפשרויות הבירה עד הסוף עם מהדורות מוגבלות ועונתיות שמגיחות עם כל מיני הברקות.

זו גם ההזדמנות להבהיר ש'המקום' טועם וממליץ רק על מה שטעים לו. באופן עקרוני המדורים אינם מסחריים או נעשים בשיתוף פעולה כנהוג במקומות שונים. ומשכך, גם לא תמיד נענים לתנאים שונים שמעמידים יצרנים למיניהם (שמתם לב שבתחנות קודמות הועלמו זהות המבשלות בתמונות?).

ועדיין, בניסיון להבין למה לפעמים הלב ימשוך אותך לקחת שלל בקבוקים עם תוויות יפות, יוקרתיות או מתחכמות על פני מלכה, אולי הגיע הזמן קצת להחליף את התווית הרצינית והנקייה מדי, עם הפונט המרובע והיפה, שאולי שידרו נכון לפני עשור, אבל היום זה נותן בטעות רצינית רושם פשוט מדי. מקרה קלאסי שגורם להסתכל על הקנקן ולא על מה שבתוכו.

כשהיצירתיות שלהם פורצת על גבי מהדורות מיוחדות כמו גרסאות העצמאות שבכל שנה מפתיעות מחדש, החל מאישים שונים על גבי הבקבוק והחייאת פרסומות ישראליות אייקוניות עתיקות בצבע, ועד איורים לכבוד גיבורות המלחמה כמו הרבש"צית או האמא שבבית, אפשר להבין איזו החמצה יש בתווית הרגילה.

אבל אם יש מקום שבו ממש הם נותנים דרור להשתוללות יצירתית, זה על גבי פחיות הבירה. כך למשל 'מלכה טא מוקו ניו זילנד' שנוצרה לאחרונה ובה נעשתה בירת IPA בשימוש בזן כשות ניו זילנדי שמספק גם טעמי אפרסק-ענבים. הבירה המשווקת בפחיות, מעוטרת בקעקוע של בני המאורו ששמו כשם הבירה. בימים אלו למשל הם מארחים את מותג הקראפט 'הדובים' בסדרת 'חוזרים הביתה' עם פחיות מאוירות לכבוד תושבי העוטף. תווית של פחית היא מקום נרחב ליצירה.

בעד הפחית

מלכה, והעומדים מאחורי המבשלה, המייסד אסף ואיתו גלעד, הם לא רק מהראשונים שהחלו להניע את עולם הקראפט בארץ, הם גם חלוצי הבירה בפחית בארץ, תופעה שהולכת וצוברת תאוצה בעולם עם מגמה ברורה של מעבר מבקבוקים לפחיות. זה נשמע זול ופחות מושקע, בראש יש לכם מחשבה שזה משפיע על הטעם, כמו מה שמקובל לחשוב על משקה מוגז ידוע. אז תוך כדי שהוא מושך את מוט הברז למלא עוד כוס מחבית (נירוסטה…) אני שואל אותו 'פחית או בקבוק' והוא אפילו לא חושב קודם, כשהוא אומר 'פחית!'.

כבר לפני שנים הוא כתב מאמר נלהב בעד הפחיות והוא מסביר שהסיבה שהעולם עובר לפחית היא נטו מפני שזה מה שנכון יותר לבירה. אנחנו אולי רגישים לטעם 'ברזלי', אבל אין סיבה להרגיש בו, אם לא נתעקש לשתות ישירות מהפחית שנועדה להיות הקפסולה ששומרת היטב על המשקה הטרי שבתוכה. "האויב המר של הבירה הוא האור", הוא אומר, "זו הסיבה שבירות מגיעות בבקבוקים כהים. פחית במובן הזה היא אטומה לגמרי והנוזל נשמר היטב מהאור. הטעם לא מושפע בכלל היות ואין מגע בין הנוזל למתכת בשום שלב. כבר שנים שפחיות מצופות מבפנים בפולימר טבעי על בסיס מים, נטול טעם וריח. אם אתם רואים את פחיות הבירה של הרצל או נגב, אז גם אלו מחוברים היטב למבשלת מלכה. בין היתר, גילינו גם פס ייצור מעניין למוצרים כמו 'מר זלצר'. פחיות סודה אלכוהולית בטעמים, וגם, תזקיקי בירה. משהו ששווה כתבה בפני עצמו. משקאות שנאפס של בירה מזוקקת שטועמים ממש אבל ממש ממש טוב ומשובח עם גוון טעם מעניין שלנו הרגיש כמו בין טקילה לוויסקי. והנה, עוד חלוציות. הסיבה שתזקיק כזה כמעט לא קיים למרות התוצאה הטובה היא, כי צריך להיות קצת מופרע לקחת מוצר מושקע בפני עצמו כמו בירת קראפט ואז להפוך אותו לחומר גלם לזיקוק משהו מושקע ויקר.

אם מביטים סביב, אל השולחנות והכיסאות העתיקים שאף אחד מהם אינו זהה לשני, אפשר לדמיין את ימי חמישי בלילה, שמלאים כאן באנשים שבאים מכל הארץ לשבת על בירה עם פיצה מיוחדת מהטאבון. 'סלון מלכה' זה נקרא, כפרפראזה ל'חצר מלכה' שהייתה להם בגלגול הקודם של המבשלה ביחיעם מול נוף משגע.

אחרי זמן רב, שוב המקום חוזר להיות שוקק חיים.

בדרך למבשלה שממוקמת ליד מעלות, עברנו לא רחוק מביתה של רומי גונן שכמה שעות קודם לכן השתחררה משבי חמאס, ובפתח הכפר היו עסוקים בלהחליף את השלט המבקש להחזיר אותה, בשלט שמבשר על בואה. גם כאן פזורים על השולחנות 'קוקטייל רומי' שהכינו לכבודה בתקווה שיהיה סוף טוב. ועכשיו, כשחזרה, זה הולך להיות קבוע.

במהלך המלחמה הם גילו עד כמה בירה היא דבר מקרב – "כמו הסיטואציה הזו שכולנו יושבים עכשיו יחד בחיבור חזק שלא בטוח שהיה מתקיים בלי הלגימה", אומר מישהו – כמה וכמה ממשפחות הנופלים פנו אליהם וסיפרו על הבירה שהבן שלהם היה לוקח איתו לכל מקום כשהם מבקשים להנציח אותו במהדורות משפחתיות אישיות. הם פתאום הבינו שיש משהו במה שהם עושים שהוא הרבה יותר מעוד נוזל בבקבוק.

סלמנדרה

רגע לפני שאנחנו נפרדים, מתברר שבלו"ז המנכ"ל יש טעימה לקראת מהדורה מוגבלת. איכשהו קרה שנדבקנו לכיסא והפכנו לשותפים לטעימה שהגיעה תחילה בכדים גדולים. הבירה היא בסגנון בלאק IPA, כזה שמשלב בין ה-IPA הכשותי הטרופי המריר והארומטי כבסיס, לבין בירה כהה לחלוטין עם לתת קלוי ושוקולדי. כאילו עשו בלנד בין שני הסוגים שבחרתי בהם כמוצלחים ביותר אחרי שלגמתי מוקדם מדי ודילגתי על מבנה הטעימות ההגיוני, אבל השילוב נעשה בעדינות רבה. הקלייה לא משתלטת על הטעם אלא מוסיפה לו עוד רובד.

הם מרוצים מאוד מהטעמים ואנחנו עוד יותר.

המהדורה הזו תיקרא 'סלמנדרה', ולמרות שיש להם דרך מקצועית וברורה באופן בו הם טועמים ומנתחים את התוצאה, אמרנו בשקט: שרק לא נגלה בסוף שיש מהדורה שאיש לא יודע שיצאה לשוק, רק בגלל כתבה ב'המקום' שבה הנוכחים שתו יותר מדי עד שהדמיון השתלט על הטעם. 

מה שלא דמיוני בכלל, זה החשק שהמקומות האלה עושים לנסות לבשל בבית. הרבה פחות מסובך ממה שזה נראה והרבה יותר מוצלח ממה שאפשר לחשוב. תנסו.

היות שלא לקחנו נהג תורן וגם הצלם כבר לא רואה בפוקוס, יכול להיות שכשאתם קוראים את המילים הללו, אנחנו עדיין כאן.

אפטר טסט

שרירי ואלגנטי

יש משהו בפסגות קברנה סוביניון 2023 שבו מורגש מגע הקסם של סם סורוקה, היינן. זה לא רק יין שרירי ומחוספס אלא יש בו גם המון אלגנטיות ובוסט של פרי.

זהו קברנה סוביניון שמורכב מבלנד כרמים כמו מטע, קידה ופסגות, שלאחר העשייה שלו התיישן בארבע סוגי חביות צרפתיות, שליש מהם חדשות. הוא קברנה קלאסי. לא ישראלי, לא צרפתי ולא אמריקאי. משהו שמאוד נותן הצצה לזן הזה, אולי כרטיס הביקור של הקברנה. העוצמה מורגשת ואיתה גם נעימות. היין מהבציר הזה יכול להתיישן טוב קדימה.

בלנד מעצים

ואם כבר התיישנות, אדום 2023 של פסגות זה יין שהייתי שומר לעוד שנתיים כי אז הוא יקבל ממד אחר לגמרי, אבל הוא מעולה כבר עכשיו. סיפרנו עליו כמה שעתיד להיות מהדורת טראמפ למהדרין, וזה טרם קרה. אבל מה משנה התווית?

זהו בלנד בורדולזי שהם הולכים איתו כשני עשורים, יין שקצר המון פרסים ושבחים בעבר. בלנד מעצים שבו אף אחד לא עולה על השני. טעם עגול של הקברנה סוביניון, הפרנק והמרלו שכל אחד בא לידי ביטוי. הוא לא מתוחכם, רב שכבות, אבל לאורך השבת אתה מגלה מאותו בקבוק טעם אחר בכל סעודה. ב-2023 יש גם בשומת מיוחדת שלא הייתה בקודמים.

מתקתק גלילי

היינן אושרי אליהו כבר מטביע את חותמו בהצלחה של יקב שאטו רמו בחוסן שבגליל, עם בציר מוצלח של 2023, שלמרות שחלק ממנו אבד בשל מיקום הכרמים על הגבול שהיו בלתי נגישים אז, הוא מתגלה ככזה שהביא יינות טובים מאוד. היקב ממשיך עם התוויות בסטייל אירופי שגורם לך להתבלבל לרגע.

טעמנו את סדרת הלבנים ואחד מאלו שבלטו בהם היה הגוורצטרמינר הנפלא, אחרי שנפתח קצת, התקבל טעם מתקתק ועדין עם מעט מינרליות והדריות, כזה שאתה לוגם ממנו בהנאה ואולי כמעט בקלילות בלי לשים לב.

לבן מהחבית

מי שלקח בהליכה בשאטו רמו, היה השרדונה 2023, שבו אחרי תסיסה בחביות ושהייה על המשקעים כמעט שנה, הניב יין עם חמיצות ורעננות טובים, שמשלבים גם את החמאתיות וטעמים מורכבים נוספים שמגיעים מהשהייה בחבית. הצליח להפיק מהזן הזה את המיטב.

למרות שהיין הזה הוא בהחלט בעל גוף מלא ויש בו גם ביטוי לעץ, עדיין הוא שרדונה ומתאים היטב לארוחות פחות כבדות כמו דגים.

הכיוון אליו ממשיכים ללכת ביקב עושה רושם מעולה.

צילומים: מנחם קאליש