כאשר מלקולם אקס נשאל בראיון אם הוא לא מפחד להירצח בגין פעילותו החברתית האנרכיסטית הוא ענה: "אני כבר אדם מת מהלך". להבדיל, מסופר על הרב פרומן שקם כל בוקר עם שתי מחשבות רפלקטיביות, אחת האם הוא מאמין והשנייה האם הוא אוהב את אשתו. אני בטוחה שאנשים מסוימים יפחדו לשאול את עצמם את השאלות הללו ובטח לא כל בוקר, כי הם יראו בהם סימן של חוסר נאמנות. אצלו זה היה בדיוק להפך.
לעיתים אדם נתקע בנקודת ספק שבה הוא מפחד לזוז קדימה, בין אם בעבודה, בזוגיות, ילדים, אמונה והחיים בכלל, והוא עצמו ביניהם. הוא בנקודה שבה הוא עדיין לא נלחץ אל הקיר חזק מספיק כדי להגיע להחלטה.
כשהייתי בגיל שידוכים הסתכלתי על חלק נכבד מן הנישואים והגירושים מסביבי ופחדתי. אלו לא החיים שרציתי. לקח זמן עד שאמרתי לעצמי "מקסימום מתגרשים" (כמובן שזה קרה אחרי שרציתי להתחתן). ההנחה הזאת של פתח המילוט, גם אם הוא גובה מחירים, הורידה איזושהי אבן מליבי. ובכלל, אני בנאדם שצריך לקחת בחשבון את כל האפשרויות לפני שדברים יקרו, כמו זה שיבגדו באמון שלי, לא יאהבו אותי או יצחקו עלי, יפטרו אותי ואהיה ענייה. כך יצא שראיתי סרטוני לידות לפני הלידה הראשונה וקראתי על כל מה שיכול להסתבך.
תקראו לזה מנגנון הגנה, אולי זה שם אותך בשליטה לדעת את הדבר הכי גרוע שיקרה. לי קורה בדיוק הפוך, רק מתוך זה אני יכולה לבחור להתמסר. אנחנו אנשים מתים מהלכים גם ככה, שעון חיינו מתקתק וזמן המוות לא ידוע. זאת תודעה משתקת או משחררת.
לכן, כשאני קוראת את מגילת רות ומנסה להבין את הכוח האדיר של גיבורת המגילה להיות כל כך טוטאלית ולשכוח מעצמה, אני חושבת שזה קצת נוגע שם.
היווצרות הקשר בין נעמי לכלותיה היא תעלומה שהמגילה לא נותנת לנו את התשובה אליה עם כפית לפה. כאשר קראתי את המגילה השנה חיפשתי במפרשים קצה של רמז לגבי האהבה החזקה הזאת. האם זאת האהבה שלהן לבעליהן שהייתה כל כך חזקה שכל דבר שקשור בהם גרם להן לרצות להיות שם, או שזה חוסר יכולת לחזור אחורה למשפחה שלהן? הרי הבהירו לנו שהן דווקא ממשפחות חשובות. ואם כך, אני מניחה, עם כל פיחות מעמדן עקב היותן אלמנות, עדיין יהיו כאלה שירצו בהן. יש כאן משהו חזק יותר, משהו אידיאולוגי, קשר של ברית גורל.
טוני מוריסון, סופרת עטורת פרסים שהלכה לעולמה לאחרונה, סיפרה שהתחילה לכתוב בגיל 39, לאחר גירושיה. היא הסבירה: "אילו נשארתי נשואה הייתי נשארת במקום של לקרוא הרבה ספרים בלבד". דווקא שם, כשהיא מגדלת לבדה 2 ילדים עם עול כלכלי שברובו עליה, בתנאים טכניים לחוצים יותר, היא נדחקה לפינה והמציאה את עצמה.
הנקודה המנטלית הזאת היא לא דבר שאפשר לזייף, והיא גם כנראה לא קשורה בנוחות ובבחירה מתוך שפע. דווקא הפוך, יש בה משהו מאוד מצומצם. בחודש סיון אנחנו קוראים על מעמד הר סיני שנעשה מרצון ומבחירה של "נעשה ונשמע". לכאורה התמסרות טוטאלית שבה הרצון התגלה לפני שמיעת הפרטים. אך אז קורה הדבר הכי מפתיע. אחרי הבחירה המתמסרת יש כפיית הר כגיגית, וחז"ל נותנים על כך משל מאוד חריף. אני חושבת שזה מתאר תהליך של רבים מאיתנו בדרך להשגת מטרות. קודם כל הבעת רצונות, ולאחר הקשיים אנחנו כבר כפויים להמשיך. אבל זו כפייה שמגלה מחדש את הרצון שלנו, ובתקווה תוביל אותנו להשלמה שלה ממגילת אסתר, שם נאמר: קיימו וקבלו – מאהבה.
איור: Shutterstock
