זמן ממושך שררה דממה טעונה בבית הדין. אבא עמד חיוור והניע את ראשו, כמי שאומר "לא". היהודים הביטו זה בזה, משתאים ונדהמים. נראה שאין עוד על מה לדבר ועל מה להתווכח… אבא עמד לרגע בפינה וניגב את דמעותיו. כל השנים נזהר ונמנע אפילו מספרי קבלה. והנה כאן, בביתנו, על ספר התורה שלנו, נשבעה אותה יהודייה שבועה דאורייתא. אבא פחד מעונש… בדרך כלל, אחרי דין תורה, אבא היה נוהג לשוחח עם בני הבית ולברר יחד איתם את הטענות. הפעם שתקו כולם… ימים אחדים עמדה בביתנו שתיקה קשה. אבא השתהה יותר ויותר בבית המדרש והאריך בתפילה. הוא גם הפסיק לשוחח איתי. פעם אחת, שלא מרצונו, פלט ואמר שיש לו רק בקשה אחת מריבונו של עולם: שלא ייאלץ להתפרנס מן הרבנות… (בית הדין של אבא, עמ' 44–45).
כך כותב הסופר היידי הנודע, זוכה פרס נובל, יצחק בשביס-זינגר, באחד מתיאוריו את בית דינו של אביו ברחוב קרוכמלנה שבוורשה היהודית. תיכף נשוב לבית הדין, אך תחילה סיפור.
לטובת פרנסותינו לדעתי עיקר היסוד להשתדל אצל הממשלה יר"ה להטיל מס על כל הבתי כנסיות ובתי מדרשות ושטיבליך, ולדעתי כאשר אנחנו המו"ץ לא נתעצל מלדרוש דרשות בבית כנסיות להורות לעם ה' הדרך ילכו בה והמעשה אשר יעשו, אזי בתשואת חן יפתחו את ידיהם וישלמו המס לטובתינו כי כולם יכירו וידעו תועלת עבודתינו לתיקון העיר ויהי' תפארת לפני אלקים ואדם… נאום הצעיר פינחס מנחם הכהן זינגער, מו"ץ ברחוב קראכמאלנע ומלפנים אבד"ק לענטשין.
קטע זה חותם מסמך בכתב-יד בן שני עמודים שנמכר לאחרונה בבית המכירות 'קדם'. הכותב משמש כמו"ץ ברחוב קרוכמלנה שבוורשה היהודית, והוא מציע לתקן מספר תקנות לטובת שמירת הדת בקהילה היהודית. לאחר בדיקה והצלבת מידע התברר כי "הצעיר פינחס מנחם הכהן זינגער" הוא אביו של בשביס-זינגר, שאכן שימש כדיין ברחוב קרוכמלנה.
בין רשימת התקנות וההצעות, הוא מציע להגביר את נוכחותם של מורי הוראה בבתיהם בשעות מסוימות למניעת הערמה מצד משרתות שלא מצאו את המו"ץ; השגחה על מוכרי בשר; בדיקת הקורקבנים; השגחה על המקוואות; חיזוק הלכות טהרת המשפחה; תקנות בענייני שמירת שבת; ענייני קידושין וגירושין.
דיין, שלא היה לו כתב־מינוי רשמי, לא קיבל משכורת מן העירייה או מהקהילה. היהודים שגרו בסביבה שילמו לו מדי שבוע. בכל שבוע עבר גובה עם פנקס קבלות בין הבתים, והאנשים שילמו לו: שלוש פרוטות, חמש – כל אחד כפי הבנתו ויכולתו… אבל הגובה היה נוטל לעצמו עשרים אחוזים מן הסכום שאסף. נוסף לכך, הוא פשוט גנב… תחילה היה לנו גובה ישר. רווק. אבל הוא התחתן ונעשה שוחט. אחריו באו גנבים, אחד גרוע מן האחר… הדברים הגיעו לידי כך שפשוט לא היה לחם בבית. החנווני הפסיק למכור לנו בהקפה. אני לא קיבלתי עוד את שתי הפרוטות שהיו נותנים לי כל יום כדי לקנות סוכריות או שוקולד. אבא היה חייב שכר דירה, ובעל־הבית איים שיעקל את הרהיטים וימכור אותם במכירה פומבית. בעת ברכת המזון, כשהגיע אל המילים: "ואל תצריכני לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם", נשא אבא עיניו על השמיים ונאנח בקול רם מתמיד. איך אפשר לקיים את המצוות וללמוד תורה בנחת כשאין כסף לצורכי השבת? (עמ' 145).
הרעב והעוני היכו בבני המשפחה, והאב הצדיק חיפש בנרות מקור פרנסה צנוע. לא ייפלא אפוא שאת מכתבו הוא מסיים בהצעה איתה פתחנו, "לטובת פרנסותינו… להשתדל אצל הממשלה יר"ה להטיל מס על כל הבתי כנסיות ובתי מדרשות ושטיבליך", וזאת כשכר על דרשות המו"צים בבתי הכנסיות.
רבי פינחס מנחם מנדל הכהן זינגר (תרל"ב-תש"ב בערך), נולד בטומשוב, בערך בשנת תרל"ב, לאביו רבי שמואל זינגר שהיה מו"ץ בעיר. מצעירותו היה מופלג בצדקות ובחסידות, ופרוש לחלוטין מענייני העולם הזה. תחילה ישב בבית חותנו רבי יעקב מרדכי זילברמן אב"ד בילגורייא, שם עסק בתורה מתוך הדחק. לימים כיהן ברבנות העיירה לענטשין, ובשנת תר"ע עבר לרחוב קרוכמלנה בוורשה, שם פתח את בית הדין המדובר ושימש כמורה הוראה. לאחר מלחמת העולם הראשונה מונה לרב בדז'יקוב. חיבר את הספר "מגדים חדשים" על מסכת עבודה זרה (פיעטרקוב תר"ע) וחיבורים נוספים שלא ראו את אור הדפוס.
בין ילדיו של רבי פינחס מנחם, שלושה סופרי יידיש מפורסמים: הינדא אסתר זינגר־קרייטמן, ישראל יהושע זינגר ויצחק בשביס־זינגר מיודענו. יצחק ראה באחיו הגדול ישראל יהושע השראה ודמות לחיקוי, אך לבסוף התעלה עליו ובשנת 1978 זכה בפרס נובל לספרות. בנאומו, אותו החל ביידיש וסיים באנגלית, הוא ראה לנכון להזכיר את בית הדין של אביו:
דער גרויסע כבוד וואס די שוועדישע אקאדעמיע האט מיר אנגעטוהן איז אויך א אנערקענונג פון יידיש, א לשון פון גלות, אהן א לאנד, אהן גרעניצן, נישט געשטיצט פון קיין שום מלוכה [=הכבוד הגדול שהעניקה לי האקדמיה השוודית יש בו משום הכרה ביידיש – לשון של גלות, שאין לה ארץ, ואין לה גבולות, ואין היא נתמכת בידי שום שלטון].
יידיש זו שפה שאין באמתחתה מלים לנשק, לתחמושת, לאימונים צבאיים ולתכסיסי מלחמה. זו שפה שגויים ויהודים־מתבוללים בזו לה מעומק לבם. הדתות הגדולות הטיפו לערכים שדוברי היידיש בגטו הגשימו יום־יום. הם היו אנשי ספר במלוא מובן המילה, לא הייתה לכם שמחה גדולה מלימוד תורה, משנה וגמרא, תורת המוסר ועיון בקבלה – לימודים שעיקרם יחסים בין אדם לחברו…
בית אבי שברחוב קרוכמלנה שבווארשה היה בית מדרש, בית־דין וגם מקום שבו סיפרו סיפורים, קידשו כלות וערכו סעודות חסידים… למרות האכזבות והספקנות שבי, מאמין אני שאומות העולם יכולות ללמוד רבות מאותם יהודים, מאורח מחשבתם ומדרכי חינוכם. הם מצאו אושר במקום שם אחרים אינם רואים אלא צרות ואכזבות (זמיר, אבי, עמ' 127–130).
בשונה מבנו הצעיר ר' משה, שהמשיך בדרכו וכיהן כמו"ץ בעיירה דז'יקוב ישן, שלושת ילדיו של רבי פינחס מנחם לא הרוו אותו נחת, והם סטו מדרך התורה והמצוות.
האב האומלל היה מופלג בצדקות וחסידות וקדושה, וכך נוכל גם להתרשם מקריאת המסמך המונח לפנינו. למרות שוורשה באותה תקופה כבר הייתה מלאה בצעירים משכילים וחילונים, האב חיפש את סיבת ההידרדרות בבית פנימה. מתוך ספרו של בנו עולה כי את האשמה הוא תלה ברעייתו ובאביה ה"מתנגד". אל מול האמונה התמימה שלו בצדיקים הציגו אלו עמדה קרירה יותר כלפי סיפורי צדיקים וטענו כי היהדות אינה בנויה על סיפורי מופתים מפוקפקים.
מקורות: יצחק בשביס-זינגר, בית הדין של אבא, תרגום: בלהה רובינשטיין, תל אביב תשע"א; ישראל זמיר, אבי: יצחק בשביס זינגר, תל אביב 1994; אנציקלופדיה לחכמי גליציה, ב, עמ' 1005–1006; פנת יקרת: זכרון לק"ק טומאשוב דלובלין, עמ' 129–130.
