קורונה, זוכרים? בחודשים האחרונים היא שוב חזרה להסתובב, אבל בלי לזכות ליחס מועדף על פני שאר הנגיפים העונתיים. בסיבוב הראשון שלה, כשהיא הייתה מגפה עולמית במשך השנתיים הראשונות של העשור, היא הצליחה לעצור את העולם. הפעילות האנושית הצטמצמה דרסטית, כולנו התרגלנו ל"הגבלות" ו"הנחיות", ומדי פעם אפילו ל"סגר". ההשפעות ארוכות הטווח של הקורונה זכו כבר להררי ניתוחים והשערות, אבל באופן כללי האנושות חזרה לעצמה. ההרחקות נעלמו מהנוף, אובססיית החיטוי נגוזה. אמנם הוספנו את פגישות הזום לארגז הכלים שלנו, אבל אפילו התחזיות על 'קריסת מודל העבודה במשרדים' קרסו בעצמן. המשרדים מלאים.
תחום אחד של הפעילות האנושית, מתקשה עדיין לחזור לעצמו. לא מדובר בעניין אזוטרי, אלא באחד הכוחות המשמעותיים ביותר בחיינו: הסחר העולמי.
בשיא המגפה גילינו לפתע שהפכנו משכונה גלובלית אחת לאוסף מדינות מבודדות. התרגלנו להתייחס כמובן מאליו למצב שבו חולצה בעיצוב איטלקי מיוצרת בבנגלדש ומגיעה בהזמנה קצרה לישראל. ואז הכול נעצר. המגפה שינתה את כללי המשחק, והעולם כמו חזר עשרות שנים לאחור.
היום, כשברחבי העולם הכול שב להרגלו – טיסות, עבודה, אירועי תרבות – דווקא המנוע הגדול של הסחר הגלובלי מתקשה לחזור למסלול. שרשראות האספקה שובשו ולא חזרו לתיקנן. למרות היכולות הטכנולוגיות המודרניות, המאפשרות לנו לחיות כאילו אין פערים של גבול, מיקום וזמן – בכל הנוגע לסחר אנחנו צועדים בכיוון ההפוך, זה של ה'דה-גלובליזציה'. מנהיגי…
