אין מי שלא חש כאב לב מפלח לשמע הידיעה על הטרגדיה הקשה שהתרחשה בחיפה בחודש האחרון, כאשר אישה בת 28 שמה קץ לחייה ולחיי בנה התינוק, ככל הנראה בעקבות דיכאון אחרי לידה. במכתב שהותירה אחריה היא כתבה: "סליחה, הייתי בדיכאון עמוק".
מכל כיוון שנסתכל על המקרה הזה נחוש את הצער הנוראי – על התינוק שאמו, האדם הקרוב אליו ביותר, היא זו שפגעה בו; על האישה שמצבה הנפשי היה כל כך קשה עד שעשתה מעשה שלא ניתן להבנה; וכמובן על הבעל שנחשף לזוועה כה גדולה.
אבל יש גם את אלו שמרגישים כלפי המקרה הזה תחושה נוספת, זוהי תחושת הפספוס הגדולה. ליאור דוגה, אשר חוותה בעצמה דיכאון אחרי לידה, טופלה היטב ויצאה מזה, מיטיבה לבטא את ההרגשה: "אני לא יודעת מה עבר על אותה אישה, אבל דווקא כמי שטופלה וגם פגשה עשרות נשים שהיו בדיכאון קשה וחלקן חשו כעס גדול מאוד כלפי התינוקות שלהן, ובכל זאת נחלצו מהמצב ושבו לחיים תקינים, אני לא יכולה שלא לחשוב מה היה קורה אילו היא רק הייתה שומעת על עוד אישה שמרגישה כמותה, או אם היא הייתה מכירה בסביבתה קבוצה של נשים שלא מסתירות וניגשות לטיפול, אולי זה היה יכול להיראות אחרת".
ליאור מציינת שלא קל לה להיחשף, אך היא עושה זאת מתוך תחושת שליחות ואמונה בכך שזוהי הדרך להעלות מודעות לתופעה שעל פי הנתונים פוקדת כיום אחת מתוך חמש או שש נשים. אמנם ברוב המוחלט של המקרים נשים יוצאות ממנה וחוזרות לשגרה, אך יש גם כאלו שחייהן נפגעים באופן בלתי הפיך.
לידה בלי שמחה
"הייתי בת 28 כשילדתי את בתי הבכורה גוני", משתפת ליאור, "לכאורה זה היה בעיתוי מושלם, שכן בעלי ואני היינו יציבים מבחינה כלכלית, עם עבודות מסודרות ורצון חזק להביא ילד לעולם. ההיריון עבר באופן תקין, הרגשתי טוב והעוברית התפתחה כראוי וגם נולדה בריאה לגמרי. רק שכנראה לאחר מכן היה משהו שהשתבש".
לליאור קשה להניח את האצבע על הרגע שבו זה קרה. "האמת היא שכבר מההתחלה הרגשתי שאני לא בטוב", היא מציינת, "אבל לא ידעתי להגיד האם ה'לא טוב' הזה הוא הגיוני, שהרי מדובר בשינוי גדול בחיים. חשבתי שאולי טבעי להרגיש ככה. בתחילה ממש חיכיתי שיעבור הזמן ואתאושש, ובכל בוקר קיוויתי שהלילה יגיע מהר, כדי שיבוא יום נוסף שאולי יהיה טוב יותר, אבל זה לא קרה.
"בעלי הסתגל מהר ממני למצב החדש, אבל אני המשכתי לבכות בכל ערב באמבטיה. כמעט לא נגעתי באוכל וחוויתי ירידה גדולה במשקל, ובעיקר תחושה פנימית רעה, עם המון חרדות ומחשבות לא טובות על עצמי. האשמתי את עצמי על הרבה מאוד דברים, חלקם גדולים וחלקם קטנים הקשורים לתינוקת שלי. כעסתי על עצמי שלא הצלחתי להניק אותה, על שהשכבתי אותה בחוסר סבלנות ועל איך שהגבתי לבכי שלה. יכולתי להאשים את עצמי במשך שעות על דברים שטותיים וגם לא להירדם בלילה בגלל זה".
האם הטיפול בתינוקת נפגע בגלל התחושות האלו?
"ממש לא. בכל הנוגע לתינוקת הייתי אסופה מאוד על עצמי, וגם הייתה לי עזרה רבה מהמשפחה. השקעתי אנרגיה ומאמצים גדולים כדי לעשות את כל מה שמוטל עליי כי ידעתי שיש לי תפקיד – להיות עם גוני מהבוקר עד הלילה. אבל בלילה הייתי קורסת ונשברת".
הקושי הגדול ביותר לדבריה של ליאור היה בכך שהיא הרגישה כל הזמן שלכאורה אין לה שום לגיטימציה לפתח כאלו תחושות. "הכל מסביב היה כל כך תקין, עם תינוקת מדהימה, המון תמיכה ומצב כלכלי מעולה, אף אחד לא הבין למה אני מתלוננת, וזה גרם לי להרגיש אי שליטה וחוסר אונים, כשאין לי את מי או את מה להאשים".
איך את עצמך הבנת שמדובר בדיכאון?
"במהלך החודשיים הראשונים שחלפו מהלידה היו כמה פעמים שבעלי ואמא שלי העירו את תשומת ליבי לכך שאולי אני צריכה לקבל עזרה, אבל אני התנגדתי והתביישתי. לא רציתי להיות זו שלא מצליחה וזקוקה לעזרה. ניסיתי להמשיך לשרוד, אבל חודשיים וחצי אחרי הלידה חוויתי נפילה של אפיסת כוחות. הרגשתי שאני רואה מול העיניים כל הזמן שחור, גם כשאני לבד וגם כשאני עם אנשים אחרים. לא הצלחתי לדמיין מתי זה ייגמר, ואז ביום אחד גמלה בליבי החלטה שאני לא מוכנה להמשיך לחיות כך, כי אלו לא חיים, ובעיקר הרגשתי שאני לא רוצה להוות עול על בעלי ועל גוני, היה לי רע עם זה שאני משדרת להם מרירות ומשחירה להם את החיים. התחושות האלו גרמו לי להודיע לבעלי שאני הולכת לאשפז את עצמי.
"הייתי נחושה בכך והיה ברור לי שאף אחד לא ישכנע אותי לנהוג אחרת", מבהירה ליאור, "ההורים שלי בתחילה לא רצו שאלך, אבל למזלי בחדר המיון היה פסיכיאטר שזיהה את מצבי בשניות והודיע להורים ולבעלי שעליי להתפנות למרפאת חוה בבית החולים שיבא".
למרפאת חוה הגיעה ליאור כשגוני הייתה בת שלושה חודשים. "הכניסו אותי לאשפוז-יום של שלוש פעמים בשבוע, משעות הבוקר ועד אחר הצהריים, כאשר פעמיים אני מטופלת יחד עם התינוקת, וביום הנוסף בקבוצה של נשים בלבד. כשהייתי עם גוני ההתמקדות הייתה ביחסים ביני לבינה, ובקבוצות של הנשים הופנתה כל תשומת הלב לתחושות שלי".
במשך שלושה חודשים הייתה ליאור במסגרת התוכנית שאותה היא מכנה כ"תוכנית הבראה". "הרגשתי שאני באמת מתחזקת ובכל יום קיבלתי כוחות שעזרו לי להיות אמא. אני לא מסוגלת לחשוב היכן הייתי כיום אילו לא הייתי מגיעה למרפאת חוה".
המשימה: להציל את הנשים
כדי להבין את דרך פעולתה של מרפאת חוה שבבית החולים שיבא, פנינו לד"ר ורד בר, מנהלת המרפאה, שלפני הכל מבקשת להדגיש: "האסון הנוראי בחיפה העלה מודעות רבה לדיכאון אחרי לידה. גם אני נחרדתי כששמעתי עליו. אני לא יודעת שום דבר על האישה הזו ולא מכירה שום פרט לגביה, אבל ליבי עם המשפחה. מדובר באסון נוראי וחלק מהטראגיות שלו היא בכך שעם טיפול נכון היה אפשר למנוע אותו. כי בעולם המערבי בכלל ובישראל בפרט שיפרה הרפואה את הטיפול באימהות ובתינוקות באופן דרסטי, עד כדי כך ששיעור האימהות והתינוקות שנפטרים סביב הלידה זעום מאוד-מאוד. אובדנות היא הסיבה המובילה למוות של אימהות בעולם המערבי, ועדיין זה נחשב לנדיר מאוד, וכאשר מדובר בלקיחת חיים של תינוק על ידי אמא שלו, זה עוד יותר נדיר ומתרחש בתדירות של פחות ממקרה אחד לשנה. בתפקידי פגשתי נשים במצבים קשים מאוד, אך ברוב המוחלט של המקרים, הן עדיין דאגו לתינוק והיה איכפת להן ממנו, הן לא רצו לפגוע בו. גם במקרים הבודדים מאוד ששמענו עליהם בארץ בהם אמא פגעה בתינוקה, היא הייתה בדרך כלל במצב של פסיכוזה קיצונית מאוד, וזה לא דיכאון רגיל".
ד"ר בר מדגישה כי מרפאת חוה הוקמה (ב-2007) על מנת לתת מענה מדויק לנשים המתמודדות עם שינויים רגשיים הקשורים למעגל הפריון, ובפרט למנוע מצבים קשים הנוצרים מדיכאון שאחרי לידה, כשהמטרה היא לא רק להציל חיים במובן הפיזי, אלא גם להעניק לנשים הסובלות מדיכאון איכות חיים ואפילו שמחת חיים.
"כשקיבלתי את ניהול המרפאה לפני כעשור, החלטתי להרחיב את הפעילות שלה", היא מספרת, "ובעיקר למנוע מראש התפתחות של מצבים קשים. כך למשל כיום יודעים שכ-60% מהנשים שמאובחנות עם דיכאון אחרי לידה היו בדיכאון גם בזמן ההיריון, רק שאנחנו כבני המשפחה, הסביבה ואנשי המקצוע, פספסנו את ההזדמנות שהייתה לפני הלידה להבחין בכך, להגיש להן את הטיפול והמענה, ובכך למנוע את הדיכאון שאחרי הלידה. בדיוק למקום הזה נכנסנו, כדי למנוע מהנשים לעבור את הסבל שהן עוברות".
לדבריה של ד"ר בר, יש במרפאת חוה כמה וכמה תוכניות טיפול: "הראשונה היא מרפאת חוה שמלווה נשים לקראת היריון, במשך תקופת ההיריון ועד שנה אחרי הלידה, וכמובן גם נשים שעברו לידה שקטה. במסגרת זו מקבלות הנשים טיפול שיחתי, קבוצתי, פסיכיאטרי ועוד.
"לפני כארבע שנים הקמנו את 'יחידת טיפול-יום אם-תינוק', שמציעה מענה של שלושה ימי טיפול-יום בשבוע, בהם מקבלת האישה את כל מה שיכול לעזור לה במצבה – מפגשים עם רופאה פסיכיאטרית שמתאימה לה תרופות בעת הצורך, פסיכולוגית, עובדת סוציאלית, מטפלת בקשר אם-תינוק ועוד קשת רחבה של נשות מקצוע. כמו כן, כחלק מהטיפול, מתקיימות קבוצות טיפוליות עם נשים נוספות במצב דומה. בכל עת נתונה יש לנו בתוכנית הזו עשרים נשים.
"שירות נוסף שאנו מציעים הוא 'אשפוז ביתי מקוון' שבעצם מאפשר לנשים הזקוקות לאשפוז להגיע אלינו ולעבור הערכה מלאה על ידי הצוות. במידה שהן זקוקות לאשפוז, אבל לא מסוכנות לעצמן או לתינוק, ויש בבית מישהו שיכול להיות תומך מרכזי, הן משתחררות לבתיהן עם טאבלט שהיחידים שיש להם גישה אליו אלו המטפלים בשיבא, וכך במשך 24 שעות ביממה יכולות הנשים להתייעץ עם אחות, לפגוש את הרופאה הפסיכיאטרית בתדירות גבוהה, וכן לשוחח עם עובדת סוציאלית, פסיכולוגית, מרפאה בעיסוק ועוד – לפי הצורך. אמנם הכל נעשה מרחוק, אך הזמינות מלאה, כמו במחלקה. אגב, באמצעות השירות הזה אנו מעניקים תמיכה גם לבני משפחתה של היולדת, כי לא קל להם לראות אותה עוברת כזה משבר. חשוב מאוד שגם הבעל, ההורים וכל מי שסביב היולדת יקבל הדרכה, ואנו אכן משתדלים להעניק אותה".
ויש במרפאת חוה גם שירות נוסף הנקרא 'אשפוז דיאדי'. "זוהי מסגרת של אשפוז המיועדת אך ורק לנשים שזקוקות לאשפוז מלא ואין להן אפשרות להיות בבית כי הן מסוכנות לעצמן או שבני המשפחה מתקשים או חוששים להתמודד איתן", מבהירה ד"ר בר. "הן מתאשפזות אצלנו במחלקה המיועדת לנשים בלבד שבחלקה פתוחה ובחלקה סגורה. הן מקבלות טיפול כמו בכל מחלקה פסיכיאטרית, ואנו עומדות על כך שהמשפחה תגיע לבקר אותן מדי יום ותביא את התינוק למספר שעות, כי גם יולדת במצב קשה מאוד רוצה עדיין לראות את התינוק שלה, לפגוש אותו ולטפל בו".
אלו מקרים קיצוניים יכולים לקרות לאישה כדי שתאושפז בכזו מחלקה?
"ישנן סיבות מגוונות שיובילו לאשפוז מלא, ובעיקר מצבים של פסיכוזה אחרי לידה. אלו מצבים שאינם שכיחים כלל, ואם הזכרנו שאחת מכל חמש או שש נשים תסבול מדיכאון, הרי שפסיכוזה אחרי לידה תתקוף אחת או שתיים מכל אלף נשים, מה שאומר שבמדינת ישראל אנו צופים שבכל שנה יהיו כ-180 נשים עם מצבים כאלו, לעומת 36 אלף נשים שסובלות מדיכאון או חרדה אחרי לידה. המצבים הפסיכוטיים מזוהים בדרך כלל זמן קצר אחרי הלידה, כמו למשל אישה ששוחררה מבית החולים ובאמצע ששוחחה עם אמה היא איבדה קשר עין והתחילה לעשות מעשים מוזרים, או מישהי שהגיעה אלינו שבועיים אחרי לידה, אחרי שהרימה לבעלה את בלם־היד במכונית בעת שנהג בכביש מהיר, או אישה שעשתה החייאה לתינוקת בת שבועיים בריאה לחלוטין. את כל הנשים הללו שאלתי מה עבר עליהן, והן ניסו לדבר, אבל לא הייתה קוהרנטיות בין המשפטים. כשהסברתי לאחת מהן שיהיה עליה להתאשפז היא אמרה לי משפט בלתי נשכח: 'את יודעת מה זה להפריד אמא מתינוקת בת שבועיים?' עד היום המילים שלה לא יוצאות לי מן הראש. השאיפה הגדולה שלנו היא לאפשר מחלקה כזו שיאושפזו בה במקביל התינוקות והאימהות שלהם. אנחנו פועלים חזק כדי שזה יתאפשר עד לסוף השנה הנוכחית".
להילחם על החיים
מיכל כרמי מכירה אף היא מקרוב את תחושת הדיכאון השחורה משחור. במקרה האישי שלה נראו הדברים מעט אחרת, בין היתר מכיוון שהיא חוותה אותם לפני כ-20 שנה, בימים שבהם המודעות לנושא כמעט לא הייתה קיימת. כיום, כמנחת הורים שפוגשת לא פעם אימהות שמספרות לה על תחושות דומות, היא רואה לעצמה שליחות גדולה להעלות את הנושא ולדבר עליו.
"אצלי התחיל הכל אחרי הלידה הראשונה", היא משתפת, "דווקא בשבועות הראשונים הרגשתי בסדר והיה נראה שהכל תקין, אבל אחרי כחודש וחצי התחלתי להרגיש שאני כל הזמן עצובה, וגם צצו אצלי מחשבות רעות. כך למשל הרגשתי שאני לא מספיק חכמה, לא יפה ועוד דברים בסגנון. כל כך נבהלתי מהמחשבות האלו, עד שהיה ברור לי שאסור שידעו עליהן והזהרתי את בעלי שלא ישתף אף אחד. בדיעבד אני מבינה שזו הייתה טעות גדולה. החשש של 'אם ידעו זה עלול לפגוע בי או בילדים שלי' שרווח כל כך בקרב נשים בכאלו מצבים עלול רק להזיק להן, לעצמן ולמשפחתן ובדיוק להיפך – הוא זה שפוגע בהם".
מיכל הייתה באותה עת סטודנטית, ומיד אחרי חופשת הלידה חזרה ללימודים, אך גם שם לא סיפרה לאף אחד על מה שעובר עליה, מה שדרש ממנה להשקיע בכך כוחות אדירים. "מכיוון שהתגוררנו על יד ההורים הייתי עושה מאמצים אדירים כדי שלא להלחיץ אותם, כי חששתי שאם הם יילחצו אז אני אלחץ עוד יותר. אני זוכרת את עצמי יוצאת עם לגינה ומתיישבת ליד כל הנשים הצעירות, ואז אחת החברות אומרת לי: 'אני חייבת כעת ללכת', ואני חוזרת הביתה ופורצת בבכי חסר שליטה, כי ברור לי שאני דפוקה ולכן אף אחת לא רוצה לשבת לידי".
גם אצל מיכל לא הופנה הדיכאון כלל כלפי התינוקת. "כיום אני יודעת שאצל כל אישה מתבטא הדיכאון באופן אחר", היא מבהירה, "יש נשים שלא חשות שום רגש כלפי התינוק, יש כאלו שזה פוגע בזוגיות שלהן, ויש שהדיכאון מתבטא אצלן בכל התחומים. אצלי באופן אישי הדיכאון הופנה נגד עצמי. הרגשתי שאני לא ראויה להיות בעולם. הכל סביבי היה רע, ממש עטף אותי ברע, עד שלבסוף השתכנעתי בכך שהעולם באמת רע".
הרגע שבו מיכל הבינה שהיא בבעיה הגיע באחד הימים שבהם הייתה לבדה בבית עם התינוקת, היא הסתכלה על חלון ביתה שבקומה השביעית וחשבה בליבה: 'מזל שיש סורגים, כי אם לא היו אז הייתי קופצת'. "כשהמחשבה המבהילה הזו עברה לי בראש, הבנתי בבת אחת באיזה מצב מסוכן אני נמצאת ופתאום קלטתי שאני חייבת לקבל עזרה", היא אומרת.
וכאן מגיע החלק הכואב של הסיפור: "פניתי שלוש פעמים כדי לבקש עזרה, בכל פעם גייסתי לשם כך כוחות שבאמת לא היו לי. הפעם הראשונה הייתה כשפניתי לחברה טובה שלי, גם היא נשואה טרייה, ושיתפתי אותה במה שעובר עליי. אני זוכרת את עצמי מסתתרת מאחורי הבניין ומדברת בלחש, כדי שאף אחד לא ישמע. סיפרתי ובכיתי בלי הפסקה, ואחרי בערך ארבעים דקות של שיחה אמפתית, סיימנו. מאז עברו עשרים שנה ועד היום היא לא התקשרה בחזרה…
"עברו כמה חודשים עד שהצלחתי שוב לגייס כוחות, ואז פניתי לרבנית מוכרת שהייתה לה תיבה בה ניתן לשלשל מכתבים. כתבתי לה מכתב בו תיארתי את מה שאני עוברת, ולשמחתי הרבה היא חזרה אליי עוד באותו ערב. שוחחנו במשך עשרים דקות, ובסיום השיחה ציינה הרבנית שהיא מאוד עמוסה ושאלה אם נראה לי שאצליח להסתדר. כמובן שזו הייתה טעות מצידה, אבל גם אני טעיתי כשעניתי לה ש'כן, בטח', וניתקנו את השיחה.
"בפעם השלישית הייתה התקדמות משמעותית מאוד מבחינתי, כאשר העזתי ללכת לפסיכולוגית. מבחינתי זה היה אומץ בל יתואר, אך למרבה הצער הסתבר שהגעתי לפסיכולוגית שממש לא התאימה לי, כי היו לה דעות קשות מאוד על דתיים. במשך 50 דקות היא נתנה לי לדבר, ואז היא התפרצה וטענה שאני בדיכאון כי אני דתייה והחברה מסביב מלחיצה אותי ודורשת ממני ללדת למרות שאני צעירה. היא הוסיפה עוד הרבה משפטים קשים, אבל דווקא מהשיחה הזו יצא לבסוף דבר טוב, כי כשיצאתי מהמרפאה נשאתי עיניים לשמיים וממש דיברתי עם אלוקים. אמרתי לו: 'ריבונו של עולם, רק אני יכולה לעזור לעצמי לצאת מזה, אני אעשה את המאמץ שלי ואתה תעזור לי'".
מיכל החליטה לעשות מאמצים גדולים כדי לחלץ את עצמה מן המצב, וברוך השם גם הצליחה בכך לאחר תקופה שנמשכה כתשעה חודשים. "זה לא היה פשוט בכלל, וכיום אני יודעת שאילו רק היו לי סיוע והכוונה, יכולתי לחוות את התהליך הרבה יותר בקלות. כשאני מסתכלת לאחור אני לא גומרת להתרגש. אם מישהו היה אומר לי באותם ימים של דיכאון שיבוא יום שבו אשמח ואוכל לחייך ולהרגיש טוב, לא הייתי מאמינה לו. אם היו מספרים לי שאלד אחר כך עוד שישה ילדים ללא שום דיכאון אחרי הלידות, זה היה נראה לי בלתי אפשרי. איזה נס שהצלחתי לצאת מן הדיכאון, וכמה הרווחתי מכך. אגב, למרות שלא חוויתי דיכאון אחרי לידה פעם נוספת, תקף אותי לפני כשלוש שנים דיכאון רגיל, אבל אז כבר הבנתי איך לטפל בעצמי, ניגשתי לאנשי המקצוע הנכונים וברוך ה' הצלחתי לחזור לעצמי עם כוחות מחודשים".
מיכל מדגישה שהיא אמנם מנחת הורים ומלווה נשים, אך היא אינה אשת מקצוע שמטפלת בדיכאונות. "אבל כשאישה מתקשרת אליי ומספרת לי על כך שהיא במצב של דיכאון, אני תמיד עוזבת הכל ואומרת לה: 'יש לי עכשיו כמה דקות פנויות, אתן לך אותן באהבה', כי חשוב לי שהיא תרגיש שאני איתה. בסיום השיחה אני גם מבטיחה לה לעזור למצוא טיפול מתאים ולהפנות אותה למקום שבו יוכלו לעזור לה. אגב, אלו משפטים שכל אחת מאתנו הנשים יכולה לומר בכאלו מצבים, כי אישה שמצויה בדיכאון כל כך זקוקה להם, והם יכולים להוות עבורה הצלה של ממש. כמובן שזה לא הופך את התהליך לקל, וכדי להיחלץ מהדיכאון יש צורך באמת בכוחות נפש ובעבודה, אבל ברור שכולנו נעשה הכל ונילחם על כך, כי אנו והילדים שלנו והחיים שלנו בוודאי שווים את זה".
להציל נפשות
ויש גם את העמותות הפועלות בתחום. אחת הבולטות בהן היא עמותת 'נפש אחת בישראל' שמטפלת במשך שלושים השנים האחרונות באלפי נשים שחוות קשיים סביב ההיריון והלידה, עם דיכאון, חרדות, קשיים כלכליים, קשיים משפחתיים או בריאותיים ועוד.
חיה קצין, עובדת סוציאלית קלינית ומנכ"לית 'נפש אחת', מציינת כי מניסיונם הרב הדיכאון אינו מגיע בהתרעה מוקדמת ופעמים רבות גם ללא סימנים קליניים מקדימים. "יש נשים שכבר בזמן ההיריון אנו חוששים מכך שהן יסבלו מדיכאון אחרי הלידה, אבל יש גם הרבה נשים שחוות את הדיכאון ללא שום איתות או אזהרה ובלי שיש להן גורמי סיכון ידועים. זה תוקף אותן בלי שום שליטה, והאמת היא שכשאני חושבת על דיכאון, אני מיד חושבת על הבדידות הקשה, כי זה הדבר שהכי כואב לנשים במצבים כאלו, שהן מרגישות בודדות לגמרי בתחושות שלהן, מבלי שיש מסביב מישהו שמסוגל להבין אותן".
ומה אתם מציעים במסגרת הארגון?
"מדי שנה פונות אלינו קרוב ל-500 נשים, אנחנו מקדישות תשומת לב רבה לכל פנייה, מזמינות את האישה ומשוחחות איתה, ובמידת הצורך כשמזהות דיכאון אחרי לידה שאכן מצריך טיפול, אנחנו מאפשרות לה לקבל אצלנו טיפול־קצר־מועד של לפחות 12 מפגשים ללא עלות. הטיפול מקצועי מאוד, עם עובדת סוציאלית קלינית מומחית לטיפול בדיכאון אחרי לידה, גם המקום מטופח, נעים ומזמין, עם הרבה אמפתיה ואהבה. הטיפול גם עוזר בנרמול התחושות, ובהבנה שהיא לא האישה היחידה שסובלת מדיכאון, ויש לכך תשובה ומענה. זה כל כך חשוב, כי בעבר כשאישה הייתה בדיכאון היא כלל לא הייתה מבינה מה עובר עליה, וכיום הנשים הן בדרך כלל הראשונות שמזהות שהן מצויות בדיכאון, והן אלו שמיוזמתן פונות אלינו, לפעמים באופן עצמאי ולפעמים דרך טיפות חלב או לשכות הרווחה ובתי החולים".
באיזה מצבים נמצאות הנשים שמגיעות אליכם?
שירה קיאק, עובדת סוציאלית קלינית, מציינת כי מדובר בספקטרום רחב מאוד. "יש כאלו עם דיכאון סמוי, שרק כשאת נפגשת איתן את רואה אישה כבויה שקשה לה ליצור קשר עם התינוק והיא מתארת שקשה לה ליהנות מדברים שבעבר הייתה נהנית מהם, היא גם לא אוכלת כמו שצריך ובוכה לעתים קרובות. לפעמים ניתן לזהות את החרדה הגדולה שהיא מרגישה כלפי התינוק והצורך שלה לדאוג לו לפעמים באופן קיצוני. מן הצד השני של הספקטרום ניתן לראות מצבים בדיוק הפוכים, בהם האישה מרגישה קושי ביצירת הקשר עם התינוק ובשהייה אתו. היא מרגישה שמטלות הטיפול בתינוק כבדות עליה מאוד ולעתים קרובות היא מאשימה אותו במה שהיא חווה, וחשה כעס כלפי התינוק.
"במצבים קלים יחסית הנשים מצליחות לתפקד, אך עושות זאת עם הרבה כעס וכאב, ואילו במצבים מורכבים יותר הן לא מסוגלות להאכיל את התינוק או להיות אתו במגע ולטפל בו. במקרי קיצון הנחשבים כמובן לנדירים מאוד, מגיעות מחשבות על פגיעה עצמית או פגיעה בתינוק חלילה. במקרים כאלו יש כמובן צורך בהתערבות פסיכיאטרית ובהערכה של מסוכנות".
גם שירה פגשה במהלך עבודתה מאות רבות של נשים. "בכל פעם מחדש אני נדהמת לראות איך שזה יכול לקרות לכל אחת. אין שום תעודת ביטוח, אני פוגשת נשים מכל גווני המקצועות, חלקן מצליחות מאוד בחייהן האישיים, יש מהן מכל המגזרים ומכל הגילאים, והכי מעניין זה שיש נשים שבאות אחרי לידות מתקדמות ממש, כשיש להן משפחה גדולה, אך בכל זאת הן חוות בפעם הראשונה דיכאון. אגב, כשבודקים את המקרים לעומק רואים בדרך כלל שהדיכאון צץ גם בעבר, רק שבדרך כלל האישה חוותה אותו בצורה קלה, או שהצליחה להתמודד בדרך אחרת, וכעת קשה לה יותר או שהמצב מחמיר".
על הטרגדיה בחיפה אומרת חיה קצין שהיא ההוכחה לכך שהדיכאון אכן אמיתי. "אני לא מכירה את פרטי המקרה, אבל אני מודעת למקרים דומים שהתרחשו בעבר, הם כמובן נדירים ביותר, אבל ממחישים לכולנו את גודל הסכנה שקיימת כאשר אישה בדיכאון עמוק, אינה מקבלת טיפול וגם הסביבה לא תמיד מבינה מה שעובר עליה ויודעת כיצד לתמוך בה. זה ממחיש לנו את גודל התפקיד שיש לאנשים הקרובים לאותה אישה, וזוהי הצלת נפשות של ממש.
"זו יכולה להיות שכנה שלך או בת אחותך או מישהו קרוב אלייך מאוד", מחדדת חיה, "ולכן, אם את פוגשת אותה ומבינה שעובר עליה משהו, נסי להאיר לה פנים, להתעניין, להתייחס אליה, ולנסות לשאול איך לעזור".
ציינתן שב'נפש אחת' מטפלים בנשים באמצעות 12 מפגשים, האם זה מספיק כדי להיחלץ מהדיכאון?
"12 מפגשים הם תחילת הדרך לטיפול בדיכאון אחרי לידה, לאחר מכן רוב הנשים מצליחות לחזור לעצמן בהדרגה ולהחלים, לפעמים בליווי טיפול תרופתי. כמובן שנשים שזקוקות למעטפת רחבה יותר או שמצויות במצבים קשים, מופנות להמשך טיפול והדרכה צמודה שתסייע להן לצלוח את ההתמודדות ואפילו לצמוח ממנה. אני יודעת שזה נשמע קצת בלתי אפשרי, אבל גם מהתמודדויות כל כך קשות אפשר לצמוח, להכיר את עצמנו יותר עם החוזקות והחולשות שלנו, ולשוב בריאות וחזקות להמשך הטיפול במשפחה שלנו. לנשים במצבים כאלו אסור להרגיש לבד", שבה חיה ומדגישה, "ואנחנו נמצאות כאן בדיוק לשם כך, כדי לעזור להן".
לצאת מהדיכאון
נתקלתן במצב של דיכאון אחרי לידה אצלכן או אצל הסובבים אתכן? בנוסף לכך שחשוב מאוד לפנות לטיפול, מציינת מיכל כרמי פרטים קטנים שיוכלו להוות הצלה גדולה:
- הקפידו על פעילות ספורטיבית, היא משחררת ומשפיעה על הנפש.
- השתמשו בעזרים חיצוניים כדי לשמח את עצמכן, כמו מוזיקה מעודדת וקריאת ספרים חיוביים, וכן להיפך – התרחקו ממוזיקה שמדכאת או מקריאת ספרים שעלולים לדכא.
- עודדו את עצמכן להשקיע בלבוש ובנראות החיצונית. נשים בדיכאון לעתים קרובות לובשות בגדים שגדולים עליהן או שפחות מחמיאים להן, וזה רק מגביר את חוסר האמפתיה שהן עלולות לחוש כלפי עצמן.
- אל תתביישו לקבל טיפול תרופתי. זכרו שזו מלחמה על החיים שלכן, ובמלחמה חייבים להיעזר בכל הכלים האפשריים. לעתים קרובות לא ניתן להחלים באופן מלא ללא תרופות, וחבל לא להשתמש בהן.
- אם אתן רואות סביבכן מישהי שנראית בדיכאון, אל תאפשרו לה להיות בתוכו לבד, נסו לקרוא לה בעדינות להצטרף אליכן לשיעור או להרצאה, אפילו שילחו לה סתם הודעה של "מה שלומך?" זה עשוי להאיר לה את היום.
- אל תהססו להזכיר לה את הדברים הטובים שיש בה ולכתוב לה מילים חמות ומעריכות. זה יזכיר לה את האדם האמיתי שיש מאחורי הדיכאון, ויעודד בה את הרצון לחזור להיות כפי שהייתה.
