שיגעון המונדיאל, תחרות הכדורגל הגדולה בעולם המתקיימת אחת לארבע שנים, מעלה את שאלת היחס שלנו לספורט. האם יש מקום לספורט בחיים על פי היהדות? האם צודקים המצקצקים "תרבות יוון" בלשונם וקוראים "אנו רצים והם רצים" בבוז, או שמא דווקא יש ערך בספורט וטוב שנכיר בו?
בכל הנוגע לחברה החרדית, העיסוק בספורט – הכוונה לספורט תחרותי – הוא אחד התחומים המבליטים את הפער המשמעותי בין החרדיות הישראלית לבין מקבילתה בחו"ל. באחד הביקורים שלי בארה"ב חזר אחד ממארחי על תגובת הרב חיים קניבסקי זצ"ל לשאלה האם מותר לשחק כדורסל בשבת. לאחר שתואר באוזניו אופיו של המשחק – לקלוע כדור לתוך סל – השיב ר' חיים בתמיהה: מדוע שלא להכניס את הכדור לסל כבר לפני השבת?!
הדברים נאמרו כמובן בבדיחותא אופיינית, אך הם עדיין מדגישים את ההבדל התרבותי הבולט. בישראל קיימת התנגדות גורפת למדי לעיסוק בספורט בקרב בני תורה, ואילו בארה"ב אין מניעה שבחור ישיבה יעסוק בספורט, כולל משחקי כדור למיניהם, באופן גלוי. בישיבות רבות (בוודאי בגילאי התיכון) קיים מגרש ספורט, וחלקן אף משתתפות בליגות ספורט שונות ומשחקות אחת מול השנייה.
הפער בין התרבויות השונות, החרדיות דכאן וזו שמעבר לים, נעוץ בגישה שונה לארציות. החרדיות הישראלית נוטה לבוז לארציות באשר היא, לכל הפחות במישור הרטורי. "על האדם להפריש את עצמו מן העולם הזה למען לימוד התורה", אמר פעם המשגיח הרב משה דוד ליפקוביץ (בנו של הרב מיכל יהודה זצ"ל). "עולם הזה ועולם הבא סותרים זה את זה; על האדם להפריש את עצמו מן העולם הזה כדי שיוכל להגיע לעולם הבא". גישה כזו תשאיר מקום קטן להתעמלות, בתוך גדרי "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם", אך ברור שהיא לא תשאיר מקום כלשהו לעיסוק בספורט.
מנגד, החרדיות מעבר לים מכבדת את הארציות ואינה רואה סתירה מוחלטת בין שני העולמות. המצוות כולן, לפי דברי הרמב"ם, נועדו כדי לתקן את העולם הזה: "שהם הטובה הגדולה שהשפיע הקדוש ברוך הוא ליישוב העולם הזה". כפי שהוא מסיים, לא ניתן לנחול את חיי העולם הבא אם לא נדאג תחילה לתיקון העולם הזה – תיקון הארציות שלנו. ספורט, בתוך גבולות ראויים (וקצת על כך בהמשך), מהווה חלק מהארציות המתוקנת.
מהן המעלות של עיסוק בספורט? ד"ר טובה ליכטנשטיין, אלמנתו של הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, התייחסה לעיסוק (הרציני למדי) של בעלה בספורט: "אני נוטה לחשוב שהוא עסק בספורט בתור אדם צעיר לא רק בגלל הנאת המאמץ הפיזי של כדורסל ומה שהוא כינה 'הערך המוסרי' של עבודה בצוות, אלא גם בגלל שהמשחק אפשר לו להיות חלק מקבוצה". בְּחוּבָּהּ של פעילות ספורטיבית כלולים ערכים כמו בריאות הגוף והנפש (קשה לתחזק התעמלות בעלמא), עבודת צוות, תיקון המידות (לדעת להפסיד), שחרור אנרגיה וניהול מגוון קשרים בינאישיים. וכן, גם הנאה ארצית פשוטה.
העיסוק בספורט מגיע עם מטען תרבותי מסוים – לא רק ארציות, אלא ארציות עם איום על עיקרון ההתבדלות – ומכאן השלילה החרדית הגורפת. ואולם, בכל הנוגע לחרדים המעורים בעולם המעשה, כאלה החשופים לאירועים כמו המונדיאל וגם לאירועי ספורט מקומיים יותר, אין מנוס מליבון הסוגייה. הספורט כבר חודר לתוך מחננו (רק לאחרונה בתי הוזמנה להשתתף בחוג כדורסל ואף בליגה של בנות חרדיות), ועלינו לדאוג שהדבר יקרה מתוך תודעה מפותחת ומפוכחת ולא מתוך היסח הדעת וללא מחשבה ועיון.
בספורט יש בהחלט צדדים חיוביים. מנגד, עלינו להיזהר פן תחדור אלינו תרבות הספורט שעלולה לכלול פולחן הגוף (בסגנונה של יוון העתיקה) ואף להעמיד את הספורט באשר הוא בתור ערך הגובר על ערכים בסיסיים ועקרוניים הרבה יותר: לימוד תורה, ניצול הזמן, עדינות הנפש, וכך הלאה. גיבורי ספורט זוכים לעתים למעמד כמעט אלילי, ואוי לנו אם אלה יהיו גיבורי התרבות שלנו. תרבות הספורט עשויה לכלול שעות רבות של זמן צפייה בתחרויות מקצועיות – כלומר, השחתת זמן – ולעתים היא יכולה להוות פתח לאימוץ עסקת חבילה של תרבות חילונית. חובה עלינו להיזהר מכך.
לסיכום, לנוכח השאלה אם יש לנו חלק ונחלה בספורט, הייתי מציע שאפשר שיהיה לנו חלק, אך לא נחלה. אין זה עולמנו, אבל מותר – ולעתים גם ראוי – לבקר בו.
