מציאות החיים שלנו משתנה כל העת, ובאותה מהירות שבה היא משתנה, אנו נדרשים להתחדש בהעמדת היהדות כדי לבצר את חומות הדת ולאפשר קיום מתמיד של התורה בכל אופני הקיום המתחדשים.
אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא הלכות מדינה. ההלכה העכשווית מתייחסת למציאות חילונית שבה שומרי המצוות הם מיעוט, אולם הדמוגרפיה מלמדת שבמוקדם או במאוחר יהיה כאן רוב חרדי ואזי תקום לפנינו מציאות שבה ניהול מדינה יופקד בידי שומרי תורה ומצוות וההלכה תהיה חייבת להתייחס למגוון נושאים חדשים.
האם נסבור שדמוקרטיה היא המועדפת על ידי התורה, או שנקיים את מצוות מינוי מלך כפשוטה? ומה עושים בנוגע לציבור החילוני, האם תהיה כפייה על המצוות? ואיך מקיימים צבא ואקדמיה מתקדמים בהתאמה להלכה? כך גם לגבי קיבוץ הגלויות שאנו עומדים לפניו. האם יש עוד מקום לנוסחאות שונות, הן בניסוח התפילה הן בחברה הן במנהגים? ומה בנוגע למעמד האישה: האם נמנע מנשים להיבחר לתפקידים ניהוליים?
הבעיה הגדולה היא שכל קריאה להתחדשות יהודית ולפסיקת הלכה אקטואלית הלוקחת בחשבון את השינויים המתהווים מול עינינו, נתקלת מייד בחשדנות טבעית. האם הדובר הוא רפורמי? האם אין כוונתו לשינויים שסופם לבטל את היהדות המוכרת לנו? החשדנות הזו אינה צומחת בחלל ריק, וכדי להבינה ננסה לחזור לרגע מאתיים שנה אחורה.
תנועת הרפורמה נולדה בגרמניה בראשית המאה ה-19, מתוך מספר מגמות חדשות שהופיעו בחיי היהודים ובראשן האמנציפציה. מתן שוויון זכויות על ידי המדינה והגבלת האוטונומיה המשפטית של הקהילות הוציאו את היהודים מתחומי הקהילה היהודית והפכו אותם לבני בית במדינה. יהודים רבים בחרו לנטוש לחלוטין את תורת אמם ולעומתם היו מתי־מעט שדבקו בה בכל לבם. בתווך – קמה לה התנועה הרפורמית. מנהיגי התנועה ביקשו להשתייך למדינה בה חיו ולהחזיק בערכי הנאורות ובד בבד להחזיק גם בתורת ישראל כשהם מתאימים אותה למידותיהם. ביטול המצוות שלא התאימו להם איפשר להם להתקדם במידת האפשר בחברה הגרמנית בלי שהמחויבות למצוות תגבה מהם מחיר.
במקביל אליה התפתח בהונגריה זרם נאולוגי שעניינו אף הוא היה היטמעות בקרב אזרחי המדינה ואשר הכניס שינויים רבים בצורת התפילה ובית הכנסת. הזרם הקונסרבטיבי, שהתפתח רק במחצית השניה של המאה העשרים, שם דגש רב יותר על מסורת אך גם הוא בסופו של דבר עוסק בהתאמות בין תורת ישראל כפי שהיא למציאות ולערכים בני התקופה.
הצד השווה לכולם הוא חוסר המחויבות להלכה המסורתית כפי שהתגבשה והתקבלה מדור לדור עד השולחן ערוך. גם אם נעשים ניסיונות למצוא עיקולי ופשורי שישוו איזו שהיא מראית עין של הלכתיות להיתרים מסוימים, היעד המוצהר הוא התאמת הדת לעולם בו אנו חיים תוך אי קבלה של מוחלטות ההלכה.
במקומות שבהן לא דרכה הרפורמה, האופציה המועדפת לא הייתה שמירת הדת אלא חילון גמור, עד כדי כך שבפולין ובליטא של קודם מלחמת העולם השנייה מעל שמונים אחוזים מהיהודים לא שמרו תורה ומצוות.
מאירופה הגיעו זרמי הרפורמה השונים לארצות הברית דרך היהודים שהיגרו אליה מאירופה במפנה המאות, כשהם מצד אחד מבקשים לזרוק מעל גוום את היהדות הישנה ומאידך מבקשים כן למצוא עוגן כלשהו לזהותם היהודית. ארצות הברית היא עד היום המקום שבו זרמים אלו קיימים בצורה הכי מפותחת, כשבמחצית המאה האחרונה ההתבוללות מכה קשות בזרמים אלו והם נאבקים על הישרדותם.
תקופת הרפורמה השאירה שריטה עמוקה בלבו של עם ישראל. האובדן הפתאומי של האמונות הבסיסיות ביותר בקרב קבוצות כה גדולות מכלל היהדות, והמתקפה הארסית שעברו עיקרי האמונה מידיהם של חוקרים ומנהיגים רפורמיים, כמו גם הסטייה המכוונת משמירת ההלכה – כל אלו גרמו ליהדות שכן שמרה על עצמה לראות ברפורמה אויב. ולא סתם אויב, אלא אויב טראומתי במיוחד.
מני אז כל שינוי ולו הקטן ביותר מוצא עצמו מול מתקפה נחושה שהרעיון המרכזי שלה הוא הפראפרזה המפורסמת של החתם סופר: "חדש אסור מן התורה". מכוח זה נחשד כל שינוי מנהג או אפילו רצון להתחדש בכלי טכנולוגי כלשהו כעניין שמקורו במניע רפורמי לשנות את היהדות, גם אם השינוי המוצע נועד לחזק את ההלכה.
הדבר מזכיר את היחס החשדני שהיה נחלת רבים בתקופה שאחרי שבתאי צבי, לכל בדל של רעיון שעסק במשיחיות.
אין צידוק לשיתוק
חשדנות איננה כלי מדויק לזיהוי נכון של סכנות: היא נועדה בעיקר להימנע ולהתרחק כליל מאזור הסכנה. כך מצאו עצמם ספרי הרמח"ל מועמדים לשרפה מכח החשד שמא קשורים הם לרעיונותיו המשונים של משיח השקר. בדומה לכך, גם "חדש אסור מן התורה", המשקף את החשדנות המובנת כל כך והמבוססת על טראומת הרפורמה, אינו מהווה ברומטר מדויק לבחינת שינויים אם הם נכונים או לא. זהו כלי שנועד לברוח מאזור הגבולות המסוכנים של הרפורמה, אך לעתים קרובות גם שינויים חשובים ונכונים יכולים להידרס על ידו.
כך הגענו למצב העכשווי שהוא למעשה שיתוק מוחלט. חכמי הדורות יכלו לחזור בהם מהלכה מסוימת לאור עובדה חדשה שהתגלתה. הרמב"ן בפירושו לתורה חוזר בו מפירושו בכמה מקומות לאור עובדות שהוא נתקל בהן. אך בימינו אפילו דבר פעוט שכזה עלול להיתקל בביקורת קטלנית שתכתים את המציע פירוש חדש לאור עובדה חדשה, כרפורמי. לא כל שכן כאשר מדובר על מנהגים, אפילו מאוחרים מאד, כמו איסור אכילת קטניות, שאין שום סיכוי אפילו לקיים דיון על הדרך הנכונה להתייחס אליהם בלי שתבוא התנגדות אוטומטית שתדחה זאת בנימוק שעצם הדיון הוא "רפורמי".
האם החשדנות עדיין מוצדקת? האם הרפורמה עודנה אטרקטיבית? נראה שלא. אין היום סכנה ממשית שיהודי שומר תורה ומצוות ימצא לעצמו מנוח בקרב זרמים אלו. המאבק היחיד שניטש בישראל הוא האם היהדות החילונית תהא מסורתית עד מנותקת או שהרפורמים יוכלו גם הם להיות אחד השחקנים בזירה היהודית. החרדים נאבקים בכך שהמסורתיות תהיה צורת הפולקלור היהודית שבה החילונים שומרים את היהדות כשהם רוצים, ולא יהדות רפורמית. אך על ליבו של היהודי המאמין אין מאבק שווה בין יהדות אורתודוקסית ליהדות רפורמית.
בתנאים אלה, לא זו בלבד שהחשדנות איננה מוצדקת, אלא שהשיתוק שהיא מביאה איתה איננו אפשרי לאורך זמן. המציאות משתנה כל העת לנגד עינינו. פוסקי ההלכה מוכרחים להתייחס אל המציאות המשתנה ולתת את דעתם עליה, וכמו שציינו בפתיחה, ישנם שינויים הרי גורל באופיה של המדינה שעלינו להיות ערוכים לקראתם.
בכל סיטואציה דומה שבה עמדו רבותינו בכל הדורות הם ישבו, קבעו תקנות, פסקו הלכות והעמידו את המנהגים הנכונים. אבל במציאות הסבוכה שלנו וכמי שמוכים בפוסט־טראומה מהחילון ומהרפורמה, דרוש לנו ריפוי עמוק אך הכרחי כדי לאפשר את תקומת התורה והמשך התחדשותה בצורה נכונה. דבר כזה צריך להתרחש בתהליך מורכב שדרושה בו חכמה רבה, ועליו להיעשות בהסכמה רחבה של כל הפוסקים וביוזמה של גדולי ישראל.
מה שכן חשוב לציין הוא שעל ההתחדשות הנכונה להיבדל מהתנועה הרפורמית בשני דברים קריטיים שיבטיחו שלא נסיים כמותם בהתבוללות ובחורבן היהדות. הדבר הראשון הוא קבלה מוחלטת של ההלכה והמסורת. רצוננו, כעם ישראל ששב לארצו, לחזק את היהדות ולהאיר בה את כל פינות חיינו כשהכל נעשה מתוך כפיפות ומחויבות למסורת ההלכה. הדבר השני הוא הזהות היהודית הנבדלת. הרפורמה ביקשה לטשטש את ההבדל בינינו ובין תרבות העמים, ואילו אנו מבקשים להתחדש כיהודים הרואים בזהות היהודית ובשמירת המצוות את הזהות היחידה שלנו.
ככל שנשים את שני היסודות האלו נר לרגלנו, כך יגבר הסיכוי שההתחדשות התורנית שאנו מבקשים תבצר את היהדות, תגביר את אור התורה ותסיר את החרדות המשתקות אותנו.
