ההשתתפות במאמץ הלאומי היא כורח חינוכי

הרגשת הלב הפשוטה של כולנו כיהודים דוחקת בנו ליטול חלק במאמץ הלאומי בעת צרה. הנשיאה בעול, כל אחד בדרכו ובמקומו, היא גם אמירה חינוכית הכרחית כלפי הדור הצעיר

אולי יעניין אותך גם

המשבר הגדול שפוקד את עם ישראל בארצו מחייב אותנו לנקוט פעולה. כל אחד מאיתנו צריך להירתם למערכה ולעשות כמיטב הבנתו וכוחותיו. מי שיכול לסייע למפונים, להכין אוכל לחיילים, לנחם את משפחות הנופלים, לבקר פצועים, להתנדב בחקלאות – שיקום ויעשה. מי שחלקו הוא בלימוד תורה יומם ולילה, שיעשה זאת במלוא הרצינות. מי שכוחו בתפילה ובאמירת תהלים – שישקיע בכך את כל מרצו. העיקר לא להתעלם מישראל בעת צרתם.

זו לא העת להמתין לאמירה מנהיגותית בדבר חשיבות הנשיאה בעול. חלפו יותר משלושים יום מפרוץ הקרבות, והתמונה ברורה: העול מוטל על כל יחיד ויחיד. בהיעדר קריאה רשמית וציבורית ליטול חלק במערכה, היוזמה עברה למישור האישי. מהרגע הראשון ועד עכשיו, כל מעשי ההתנדבות צמחו מלמטה, מהאנשים הפרטיים. 

והאמת, קריאה כזו איננה דרושה. ההרגשה הבסיסית שדוחקת בנו לצאת ולעזור היא הרגשה קדושה. היא לא זקוקה להיתר ולא לקול קורא. סימניה של אומה זו הם ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים. לעמוד מנגד זה לא אנושי, לא מוסרי ולא יהודי. כלשון הרמב"ם: "וכל מי שהוא אכזרי ואינו מרחם יש לחוש ליחסו, שאין האכזריות מצויה אלא בעכו"ם שנאמר 'אכזרי המה ולא ירחמו', וכל ישראל והנלווה עליהם כאחים הם שנאמר 'בנים אתם לה' אלוקיכם' ואם לא ירחם האח על האח מי ירחם עליו" (מתנות עניים י, ב).

נכון, הלבבות נמשכים מאליהם לעסוק בפעולות למען עם ישראל. משיכה זו מעידה על לב קדוש וטהור שנמצא במקום הנכון. מי שמרגיש בצרת אחיו ואינו פועל למענם, הרגשתו נשחקת וסופו שהוא מתרגל לראות בסבל עם ישראל. זוהי פרישה מדרכי ציבור, שעליה הזהיר הרמב"ם שאף אם אינו עושה עבירות, בעצם העובדה שהוא נבדל מעדת ישראל "ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן אין לו חלק לעולם הבא" (תשובה ג, יא). 

החשש מפני כרסום בחומות ההתבדלות מובן, אבל הוא לא מצדיק לעקור מן הלב את ההשתתפות בצרתם ובסבלם של אחינו בית ישראל. אין בו כדי לבטל את חובתנו להתפלל עבור אילו שמוסרים נפשם בחזית למעננו, ועבור אלו מעמנו, עצמנו ובשרנו, ששבויים בידי מרצחים שפלים. אמירת 'מי שברך' איננה משוגה אלא חובה. אין שום צורך להזדהות עם הרעיון הציוני בשביל להזדהות עם אחים שלנו שנפצעו כדי שאנחנו נוכל לחיות בהשקט ובבטחה. 

ההתנדבות והסיוע צריכים חיזוק בכל יום. אי אפשר להסתפק במעשה חד פעמי שנעשה בשעה שהלב רותח. זהו זמן מלחמה ודרוש מאמץ מתמשך דבר יום ביומו. איש ואיש בתחומו. החיזוק נדרש שבעתיים לאור העובדה שהיוזמה הפרטית איננה זוכה להדהוד ולגיבוי ממסדי. 

לשאלת ההשתתפות יש היבט נוסף: חינוכי. הציבור משתוקק לקבל הדרכה, כיצד להלך בין עקרונות ההתבדלות מחד ובין העובדה שכולנו בני עם אחד ובני ארץ אחת מאידך. אפילו מי שחושב שפעולות העזרה אינן מזיקות, חושש להשמיע את קולו, וכך הציבור הרחב נותר משותק. ללא אמירה, ללא הדרכה, כשכל מה שנשאר לו זו האינטואיציה הבריאה והלב היהודי שמכוון אל המקום הנכון: לסייע ולהגיש יד היכן שרק ניתן.

אם בכל מערכת בחירות העיתונים והרחובות נשטפים במכתבים עמוסי חתימות בדבר חובתנו הקדושה, הרי שבעת הזו נשמע קול דממה דקה. לא קריאה להתנדב ולא עידוד לתרום דם. אפילו קריאה לתענית ציבור קשה למצוא. לכל היותר קריאת פרק צ"א בתהילים שעוסק בהגנה על היחיד. הזירה מופקרת לקיצוניים שלהם אמירה ברורה, החל מהפגנות בעד שונאי עמנו וכלה באיסור להתפלל על מגיני ארץ קודשנו. להולכים במרכז התלם אין כל אמירה. לא לכאן ולא לכאן. 

השתיקה מתפרשת כמבוכה. כחוסר התמצאות בסיטואציה החדשה. אין ויכוח על כך שהסיטואציה מורכבת וקשה לתמרן בה. אולם שיתוק איננו שיטת עבודה. יש לו מחירים קשים וכואבים. בימים לא רחוקים עלה לנו השיתוק בעזיבת דרך היהדות על ידי רוב רובו של העם היהודי. אין לנו ברירה. אנו מוכרחים לדבר בקול ברור. החשש הנפוץ הוא מפני החילון שיתקוף אותנו מן החוץ פנימה. אך מן השיתוק אורבת לנו סכנה חמורה שבעתיים – קריסה פנימית. הדור הצעיר חש באופן טבעי את תחושות ההזדהות הקדושות עם אחינו בית ישראל, ובהיעדר אמירה בהירה על המצב ועל חובתנו בשעה זו – ייתכן שלא יהיה צורך במאמץ חיצוני כדי לגרום לעזיבת הדרך. ברוב איוולת אנו עלולים להביא לכך בכוחות עצמנו. כל שנותר לנו לעשות הוא להתמיד ביוזמה הפרטית, בהתנדבות האישית, כל אחד בדרכו ולפי כישרונותיו. כך נזכה גם להשתתף עם ישראל בצרתן ולהתענות בתעניתן, וגם להעביר מסר ברור לילדינו – איננו עיוורים לנסיבות המשתנות. זוהי תהיה הערובה הטובה ביותר לביטחונם בצדקת הדרך. 

תמונת שער: בימים ההם בזמן הזה. חיילים יהודיים בצבא הקיסרי הגרמני חוגגים חנוכה בחזית במלחמת העולם הראשונה, 1916

אולי יעניין אותך גם

תנועת הצדיקות

עם שיבתנו לארץ ישראל, עלינו להסיר מעלינו את טומאת העוול והעקמומיות, ולשים במוקד עבודת ה' את ההליכה ביושר, הן במישור הפרטי והן במישור הציבורי

אהוד בן יהודה

זרם התודעה

שכר ועונש

איך אנחנו תופסים שכר ועונש, עד כמה הגיהנום שלנו מפחיד, ולמה גן העדן נראה משעמם עד מוות?

שולי אביטבול

רוחות העונה

שאוני בליבכן

החזון של שרה שנירר לחבר את הילדות והנערות לאוצרות הרוח היהודיים התגשם מעבר לציפיותי. מימוש החזון של שרה שנירר גם על נשים בשנות הבגרות ממתין לממשיכות של המורה הגדולה

עינת ישפה

פסיכולוגיה

למה דווקא עכשיו אין לי רעיון?

המוח שלנו נוטה לצמצם את היצירתיות ויכולות החשיבה בעיתות חירום. ביכולתינו להימנע מאימוץ דפוסים כאלה במצבי לחץ שגרתיים, על מנת להתמודד היטב עם המשימות שבפנינו

מדריך מעשי למתמודדים עם אתגרים נפשיים בשידוכים

בואו נדבר על חשיבות השיח הפתוח והכנות בנושא בריאות הנפש והשימוש בתרופות בין משודכים. בואו נתייחס לסטיגמה הקיימת בחברה והאתגר שבאיזון בין הצורך בפתיחות לבין הרצון להימנע מסטיגמות. שיתוף פתוח ואמיתי יהווה בסיס טוב לבניית מערכת יחסים בריאה בינינו

ילדי מפתח: הורים בעבודה, ילדים בבית

איך מתמודדים "ילדי מפתח" עם שהייה לבד בבית במשך שעות ארוכות, בזמן שההורים בעבודה? ואיך מתמודדים ההורים עם רגשות האשם, ועם האתגרים המעשיים? ורד בורנשטיין אספה קולות של הורים שמתמודדים עם המצב שהפך מחריג לנורמה, ושמעה גם את אלו שבחרו לשנות כיוון

כניסת מנויים

כניסת מנויים