בשעה טובה אחותי התחתנה לפני כמה חודשים (כן, מסתבר שיש לי הרבה אחיות). עם כל ההוצאות הנלוות של איפור, תסרוקות, שמלות וחליפות, הייתי צריכה גם להגיע לחייט לתיקונים אחרונים. "הוא ייקח לך 100 שקל" אמר לי המוכר בחנות ושמתי פעמיי במעלה רבי עקיבא.
השעה הייתה כבר מאוחרת, ועם קריזות של מתבגר צעיר שמתחיל להראות טעם אישי בבגדים וצריך לתת אישור, ובנוסף לעובדה שהייתי צריכה לחזור הביתה לבייבית מתוקה, הייתי בלחץ. כשהגענו סיכם לי החייט שהעלות על הכל היא 160. לא התווכחתי והשארתי שם את הדברים. רק בדרך הביתה עיכלתי את העובדה שהוא לקח ממני מחיר גבוה מדי. מילא 60 שקל יותר ממה שאמרו לי, אבל אחרי שביררתי עם בעלי, הבנתי שהמקסימום הוא 120. אכלתי את עצמי שנתתי לו כל כך בקלות 'לעבוד' עליי.
כמובן שעל פניו לאדם יש את כל הזכות לבקש איזה סכום שהוא רוצה, ואני יכולה לסרב. אף אחד לא עבד עליי, ותכלס, אחרי כל ההוצאות מדובר בפער של 40 שקל סך הכל, באמת לא משהו שאפול לחובות בגללו או אפילו אוותר על קפה בחוץ. ועדיין, זה לא ירד ממני כמה ימים. הרגשתי רע שלא אמרתי כלום באותו הזמן, ודמיינתי כבר מה הסיבה שבגללה הוא יכול היה לדרוש ממני את המחיר. נעלבתי.
יצא לי להכיר זוג שמתמודד עם בעיות שלום בית. הם השתדלו לעשות הרבה דברים: הגיעה עוזרת, שיפצו את המטבח והסלון, הזמינו רק את האורחים שהאישה הסכימה וכהנה וכהנה. עשו דברים משמעותיים. יום אחד האישה ביקשה מבעלה להגיע איתה לבילוי זוגי עם חברים והוא לא היה מוכן בשום פנים ואופן. על פניו לא היה מדובר בעניין עקרוני עבורו, הוא פשוט לא רצה באותו הרגע. כששמעתי על כך רציתי 'לדפוק את הראש בקיר' מהמריבה שהתפתחה על דבר כל כך פשוט, יחסית למאמצים הגדולים האחרים שהוא כן היה מוכן לספוג.
גם בדיאטות, אנחנו מוכנים לצום ולתת מעצמנו, אבל בקילוגרמים האחרונים אנחנו יודעים שהכי קשה. ב"רק" קוביית שוקולד אחת שכבר ראינו ולא באמת תשפיע, ואנחנו דוהרים על מהירות גבוהה למרות תמרורי האזהרה בראש שצועקים לנו "לאאאאא".
אבל זה אנחנו, לא? חושבים שיש מריבות מהותיות אבל בפועל רבים על שני מלפפונים מיותרים שנקנו לחינם ועכשיו הרקיבו, או על כלים בכיור שלא נשטפו. לומדים 95 אחוז מהחומר למבחן ובנקודה הזאת לא מסוגלים יותר. איפה לגור, במה לעבוד, על זה אנחנו מוכנים להתפשר הרבה מאוד פעמים, ואז הדבר הכי לא משמעותי מקבל משקל מטורף.
***
אולי הזדהיתם עם הדברים אולי גם יש לכם הסברים משלכם (תשלחו לי), אבל אני חושבת שיש כאן כמה רבדים להתייחס אליהם.
- כאשר המטרה רחוקה אנו לא שואפים אליה ולא רוצים בה, ממילא אנחנו לא מאשימים את עצמנו ולא לוקחים אישית את אי־ההצלחה. כאשר הדברים כבר קרובים וזה נראה בהישג יד, הציפייה יוצרת תסכול ואנחנו כואבים את זה יותר כי זה פוגע לנו בדימוי העצמי (שלום ערב פסח).
- כמו בסעיף אחד אבל בדיוק להפך, אדם שברורה לו המטרה והוא במצב אקסטטי, מוכן לשים את החיים שלו בצד ולוותר על הרבה. אבל בלי לשים לב, השחיקה נוצרת ולאט לאט התודעה כבר לא חזקה כמו מקודם. ממילא הוא לא הכין את עצמו נפשית למסע ארוך טווח ומצטבר לו תסכול מתמשך. לפעמים גם נוצרת תחושה של חוסר הדדיות, ואולי אפילו ניצול על ידי הצד השני.
לקראת הלחץ של פסח וההימצאות יחד בחגים, מאחלת לנו שנהיה מודעים ונבחר מחדש לאור מציאות דינמית ומשתנה. חבל שהדברים הקטנים הם אלו שיהרסו את כל התמונה.
איור: shutterstock
