"ופתאום נמאס לה. זה, זה התחפושת, ולא הבגדים החדשים שלה. היא צריכה להיכנס לתוך תדמית עלובה ולהיראות יאכנע מהמוזיאון, בשביל שמישהו – היא אפילו לא יודעת מי – יהיה מרוצה. כדי שיוכלו להמשיך להתעלם ממנה בכיף. למי בכלל היא צריכה לעשות חשבון?" (מתוך הסיפור "קיץ ארוך מדי", בין הזמנים)
במגזין 'בין הזמנים' מבית 'מכון עיון' מתפרסם בחודשים האחרונים סיפורה של רננה, נערה צעירה ומופנמת, עדינה וטובה, שמשבר משפחתי כופה עליה מעבר לסמינר חדש בעיר זרה. הסמינר הוא גדול ומנוכר, ההורים בבית עסוקים וכמעט בגדר נוכחים-נפקדים, ורננה, נערה מכמירת לב, מוצאת עצמה אבודה בסמינר הירושלמי הזר, נדחקת לשוליים ונאבקת, כמעט בלי קול, למצוא לה מקום. בעדינות וברגישות מתארת הכותבת את התהליך האיטי והכואב שבו ילדה טובה מתחילה להידרדר במדרון מסוכן, כשאף אחד לא שם לב.
"רננה היא לא אחת ויחידה", אומרת אורית ג'ושוע, עורכת "בין הזמנים" וביבליותרפיסטית, "יש עוד רבות כמוה, יותר ממה שהיינו רוצים לחשוב. נערות חרדיות טובות מבית טוב שנמצאות על סיפו של מדרון תלול, ואף אחד לא יודע כמה הן קרובות לתהום".
אם נשירה גלויה זועקת למרחקים, נשירה סמויה קשה יותר לאיתור. נערה יכולה להיות חצי יום בסמינר, להיראות בדיוק כמו חברותיה לספסל הלימודים, ואחר הצוהריים לחיות חיים אחרים לחלוטין. בעוד שאצל בני נוער חרדים, נער שלא משתלב בישיבה ואין לו חיבור רוחני ללימוד מתקשה להישאר במסגרת לאורך זמן, נערות לעומת זאת מצליחות לשרוד במסגרת וללכת בתלם גם כאשר הן מנותקות לחלוטין ואין להן שום קשר רוחני לסמינר. תעודת הבגרות (או מבחני החוץ) היא סיבה מספקת עבורן להישאר בסמינר, גם כשמבחינה רוחנית הן במקום אחר לגמרי.
"אין ספק שזו פצצה מתקתקת", אומרת ג'ושוע. "נתונים מדויקים קשה למצוא, מטבע הדברים, אבל אם הנתונים העוסקים בנשירה גלויה מדברים על 4.6 אחוזי נשירה בציבור החרדי, כשמדברים על נשירה סמויה יש המעריכים את היקפה פי כמה, וזה נתון מדאיג מאוד".
מה שמדאיג במיוחד בנשירה הסמויה, לפי ג'ושוע, זו העובדה שקשה לאתר אותה בתחילתה ויש לכך השלכות מרחיקות לכת. "המציאות של ילד נוכח-נפקד היא מציאות מסוכנת", היא מסבירה. "יוצאות מהסמינרים בנות שאיש לא יחשוד בהן שאחרי הלימודים הן מסתובבות במקומות רחוקים וזרים, כשאת התלבושת הסמינרית מחליפים מכנסי ג'ינס וטישירט, אבל בסמינר ובמשפחה איש לא יודע, עד שמאוחר מדי. המציאות הזאת חושפת אותן לניצול ולפגיעות שיידרשו שנים לשקם".
נשירה פנימית
לפי ההגדרה הרשמית, נשירה סמויה מתבטאת בתלמידים שמגיעים למוסדות החינוך לעיתים, אך לא באמת לומדים או משתתפים בשיעורים. היא מתאפיינת בריבוי היעדרויות, בהישגים לימודיים נמוכים, בתחושת ניכור כלפי המוסד החינוכי, בבעיות התנהגות ובעיות חברתיות ועוד. התפרצות מגפת הקורונה והמעבר לתקופות של למידה מרחוק העצימו את תופעת הנשירה הסמויה בקרב תלמידים בכל המגזרים, גם בציבור החרדי. אבל בניגוד למגזרים אחרים, להגדרה היבשה בציבור החרדי נוסף עוד פקטור, שלא בהכרח קשור ללימודים הסדירים, והוא החיבור לקהילה וערכיה.
"לנשירה הסמויה אצלנו יש גם פקטור רוחני", אומרת ג'ושוע. "אם נערה ממשיכה להגיע לבית הספר כרגיל, אבל בפנים מנותקת ולא רואה את עצמה כחלק מהסביבה שלה, לא מחוברת בכלל לערכים שעליהם גדלה מגיל אפס, מבחינתנו זו נשירה, בעוד שבציבור הכללי זה בכלל לא מדד. אצלנו זה המדד העיקרי, בה' הידיעה. אם בקרב חלק מהציבור הדתי-לאומי בחור שיגיע לתפקיד משמעותי בצבא, אבל ישיל מעליו את הסממנים הדתיים, ייחשב עדיין לסיפור הצלחה. אצלנו ברגע שהילד לא ממשיך בדרך שהתווינו מהבית זה אסון. ברור שהכול מסתובב סביב המדד הזה. ילד שמרגיש מנותק ולא רואה את עצמו מזדהה עם החיים שגדל לתוכם נחשב לנושר, גם אם לפי ההגדרה הרשמית הוא עדיין לומד במוסד חרדי".
ג'ושוע מדגישה כי בדרך כלל זו אכן עסקת חבילה, כי לרוב חוסר החיבור מגיע יד ביד עם בעיות במוסד החינוכי. "אבל הנשירה הזאת מתחילה הרבה פעמים בחוסר חיבור, או בחלק הרגשי, עוד לפני שהיא מתבטאת במסגרת הלימודית".
"כבר אין לה כוח להבין. ואין לה אפשרות לחכות. אולי פשוט לא תלך לכיתה. בשביל מה. היא לא חייבת ללכת. מה יעשו לה? מה כבר הם יכולים לעשות? אפילו לא ירגישו שהיא איננה. אבל אבא שלה לא יתן לה להפסיד לימודים. והיא לא יכולה להסתכן בכעס שלו. היא תצטרך לתכנן מהלכים. היא יכולה לצאת מהבית כרגיל כאילו היא הולכת לסמינר, וללכת למקום אחר. אולי תעשה את המסלול של פארק המסילה. תרד מתחנת הרכבת ועד מלחה ובחזרה. זה בטח יתפוס לה את כל הבוקר. ואולי תשב בספרייה. מזמן לא היתה בספרייה. זה יהיה יותר נחמד לה מלשבת בכיתה. ובימים שאמא שלה נוסעת לעבודה היא תוכל להישאר בבית וליהנות מהחופש שהיא סידרה לעצמה.
אבל אם המורה תשים לב שהיא מבריזה ותתקשר לבדוק למה לא הגיעה, היא תהיה בצרות.
בעצם קשה להאמין שהיא תשים לב. או אף אחת אחרת. הן רואות דרכה".
(מתוך הסיפור "קיץ ארוך מדי", מגזין 'בין הזמנים')
מתי מתחילות נורות האזהרה להבהב?
"יש טווח מאוד רחב בין בדיקת גבולות והתנגשות עם המערכת, לרגע שבו ילד מגיע לרחוב. לא כל נערה שצופה בסרט או לובשת בגד שלא בדיוק עונה על חוקי התקנון היא נושרת סמויה. צריך להבדיל בין בדיקת גבולות שנורמלית בגיל הזה, לסימנים מדאיגים שצריך לשים לב אליהם. מה שמדאיג זה נערה שמרגישה את עצמה לא שייכת, ולמעשה מתנהלת באופן עצמאי ומנותק. כמובן שאם היא לא מגיעה לבית הספר ולא משתתפת בפעילויות חברתיות אלו כבר נורות אזהרה שקשה לפספס. האתגר הוא לזהות את תחילת ההידרדרות עוד קודם לכן. למעשה נשירה היא תהליך, ובתהליך הזה הנושר מתנתק ולא מרגיש שייך. יש הרבה נושרות עם כעס על המערכת, כי במקרים רבים היה שם משהו שלא מקבל ולא מכיל, היה אירוע שיצר אנטגוניזם חזק, חוסר הבנה. מה שקשה הוא לעצור את התהליך בתחילתו, לפני שמגיעה ההידרדרות הגדולה".
אם יהיו כאלו שיצביעו על הקורונה כאירוע מחולל, ג'ושוע טוענת שהיא רק החריפה מציאות קודמת, שביטוי לה ראו גם בשנים שלפני המגפה. מה גורם לבדידות הזאת, לניכור מהמערכת? יש הרבה סיבות, ותוצאה עגומה אחת.
"אף שאחוז גדול מבני הנוער הנושרים במגזר החרדי סובלים מקשיי קשב וריכוז, שלרוב לא אובחנו ולא טופלו, אצל בנות אי אפשר לתלות בהפרעת קשב את הגורם העיקרי לנשירה", היא סוברת. "בעוד שלבנים אין כמעט אלטרנטיבות ומסגרות מתאימות למי שלא מסוגל לשבת וללמוד ברצף רוב שעות היום, אצל בנות, המערכת הרבה יותר מאווררת ומאפשרת. ברוב הפעמים הנשירה יושבת על קושי רגשי. יש גם לא מעט מקרים של פגיעות שלא מטופלות ומייצרות זעם נורא על כל המערכת וכל מי שלא ראה ולא שמע והיה שותף להדחקה. חלק מהבנות שאני פוגשת מספרות על בדידות וניכור פנימי עמוק. הכרתי ילדה שבאה ממשפחה של עשרה ילדים, שהייתה תמיד הילדה הטובה והצייתנית שלא עושה בעיות, ופתאום הכול התפרץ בבת אחת. לפעמים ההורים עסוקים ב'עושי הצרות', ודווקא הילדים הטובים והשקטים נופלים בין הכיסאות, דווקא בגיל ההתבגרות, כשהאישיות מתחילה להתעצב והילד זקוק להרגשה ששומעים אותו ורואים אותו. חשוב לי להדגיש שכשאנחנו מדברים על נשירה אלה לא בהכרח בנות 'מקולקלות' או כאלה שיש להן רצון להתריס ולפרוץ גבולות. ברוב הפעמים יש כאן קריאה לעזרה. צורך רגשי שלא מקבל מענה".
איזה תפקיד יש לנו, כהורים ומחנכים? איך אפשר לשים לב ולעצור את הנפילה לפני שמגיעה ההתרסקות?
"ראשית כל, להבין שילדה שמתחילה 'להתגלש' זה סימן למצוקה. לילדה שמערערת על חוקי בית הספר או שיש לה בעיות בצניעות לא תעזור הרצאה על צניעות. זה לא האישיו פה. הנושא הוא איך לעזור לה לתת אמון ולהרגיש מחוברת ושייכת, ואיך לתת לה מענה מקצועי, כי לא מספיק כאן רק רצון טוב. צריך גם ידע מקצועי כדי לא לעשות שגיאות. לאתר ילדה שיושבת כבויה ולא מגיעה ללימודים זה קל, אבל יש גם בנות שנראות מעורבות וחברותיות, והן יושבות על חומר נפץ. צריך מומחיוּת לראות את המצוקה מאחורי המסכות, ולא לראות בפריצת הגבולות התרסה. אנשי צוות צריכים הכשרה לזה, הם צריכים לזהות סימנים מקדימים".
לעצור לפני המדרון
בנושא הזה חשוב לג'ושוע להדגיש, שוב, שרצון טוב לבדו אינו מספיק. "בלי ידע מורות יכולות לפספס את הסימנים האלה. צריך גם ידע מקצועי מה לעשות, איך לטפל. יש מקומות שבהם היועצות הבית-ספריות משמשות כיד ימין של ההנהלה שמבקשת שהבנות תלכנה בתלם, ויש להן פחות יד חופשית. אני חושבת שצריך כאן איזושהי רפורמה, לעזור לפני שנופלים מהגשר. כי המצב היום הוא שיש מענים מקצועיים אחרי שמתרחש השבר, אבל באמצע לא קורה כלום. יש פרק זמן שהנערות מוצאות עצמן לבד והסיכון גדול, ואני לא מדברת רק על עזיבה של הדת. אלה בנות במצב הכי פגיע והכי קשה, שיכולות להידרדר למצבי פגיעה קשים ולסמים, והרבה פעמים כבר לא מוכנות לקבל עזרה וצוברות מרירות על המערכת. הן איבדו אמון בעולם. צריך משהו שיקרה באמצע, לפני שהן מגיעות למקום הזה. וזה תהליך שיכול לקרות מהר הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. הגלישה היא חדה".
בימים עברו הגישה הנפוצה הייתה להתעלם ולהדחיק תופעות כאלה, מה קורה היום?
"אני לא חושבת שיש חשיבה מערכתית איך לטפל בבעיה הזאת, אני כן יכולה לומר שיש חשיבה של אנשי חינוך בתוך המסגרות החינוכיות. אצל בנים יש מוסדות אלטרנטיביים שמאפשרים דפוסי למידה אחרים, וזה מקסים, לא לחכות שהילד ייפלט ממערכת שלא מתאימה לו, יש יוזמות נהדרות. גם אצל בנות. אני יודעת שמשתדלים, אבל בהרבה מקרים אין כלים לטפל ובהרבה מקרים מזהים מאוחר מדי. יש אנשים טובים באמצע הדרך. אני יכולה לספר לך על מורה שאני מכירה שגילתה שתלמידה שלה בדרך למקומות לא טובים, ובמקום לאיים בסנקציות פנתה אליה בבקשה ללמוד איתה כל יום במשך כמה דקות טלפונית, והיא הצילה את הילדה הזאת. צריך המון יצירתיות והמון יכולת לראות את הילדה במקום להתייחס אליה כתפוח רקוב. יש מענים היום, אבל הם נקודתיים ותלויים באנשי הצוות. אני חושבת שצריך מענים יותר מערכתיים, להבין שזו בעיה שלא מדלגת על אף קהילה ומגזר, ומצריכה חשיבה מראש ופתרונות עוד לפני שקורה משבר. יש המון עשייה והמון אנשים טובים שפועלים בהתנדבות ונותנים את הלב שלהם, הבעיה העיקרית היא שברוב המקרים המענה ניתן אחרי שההידרדרות כבר קרתה. צריך שינוי גם ברמת המודעות וגם ברמת המענים, וזה דורש הכשרה ומשאבים".
"נמאס לה מהחיים האלה. רע לה. רע לה. רע לה. וכשקצת נהיה לה טוב מחרבים לה את זה. למי אכפת אם רע לה או טוב לה בסמינר. אם יש לה חברות או אין לה חברות. העיקר שהיא תשב על הכיסא. שיוכלו לסמן לה וי ביומן". (קיץ ארוך מדי, מגזין בין הזמנים)
רחלי (שם בדוי) מזדהה עם תחושת הניכור והבדידות המתוארת. היא בת 21, לבושה בג'ינס וטישירט, המראה החיצוני שלה כמעט ולא מסגיר שעד לפני שנים בודדות הייתה תלמידה מן המניין באחד הסמינרים החסידיים המובילים, כשמתחת למעטה התלבושת איש לא יודע מה מתרחש.
"אני לא יודעת איך להסביר במילים את ההרגשה הזאת", היא נזכרת. "זה בעיקר חוסר שייכות, הרגשה של פושעת. את מרגישה בזבוז וריקנות עם כל יום שעובר ויודעת שאין לך למי לספר את מה שאת מרגישה ולמי לפנות. את לבד. פשוט לבד. ואני לא מדברת רק על הסמינר, אפילו בבית שלך אין עם מי לדבר, אין את מי לשתף. את לא מעוניינת בחיים האלה, עולים בך רצונות ואת סותמת אותם כי את יודעת שאסור לחשוב אחרת. אין בדידות גדולה יותר. לא היו לי חברות, הכרחתי את עצמי להמשיך רק בשביל העתיד שלי, כי לא רציתי להישאר קירחת מכל הכיוונים. הייתי מגיעה יום אחרי יום לסמינר כשבפנים אני לא מרגישה כלום. אפס חיבור למקום. הייתי מנותקת. בדיעבד אני חושבת שזו הייתה טעות. הכרחתי את עצמי להישאר במקום שאני לא רוצה ובזבזתי את השנים הכי יפות שלי. במקום אחר אולי יכולתי לפרוח, אולי מישהו היה רואה אותי".
כשסיימה את הסמינר נישאה רחלי בשידוך והתגרשה כעבור זמן קצר. עם הגט השילה מעליה את כל הסממנים הדתיים. "ידעתי שאני לא רוצה להתחתן", היא אומרת, "אבל ידעתי שאין לי סיכוי אחר לצאת. אחרי שהתגרשתי כל המסכות נפלו. הרגשתי שההצגה נגמרה".
את חושבת שהיו דברים שהיו יכולים להיעשות אחרת? לשנות את המקום שבו את נמצאת היום?
"תראי, מבחינת ההורים שלי, אני יודעת שהם רצו שיהיה לי הכי טוב ואני מבינה אותם. אי אפשר להכריח הורים לתת לילד שלהם עצמאות, כי בסופו של דבר זו ילדה בת 17 שלא תמיד יודעת מה טוב לה. הם לא באמת יכלו לאפשר לי את החופש שאני רוצה. על הצוות בסמינר אני כועסת, כי הגישה שלהם הייתה להשאיר אותי בכוח, אבל בלי שום כלים מתאימים. אתם רואים ילדה שלא מחוברת ונובלת, לא מתקדמת גם מבחינת חברה וגם מבחינה רגשית, ילדה שמגיעה כל יום כבויה, למה לא לעזור לה להגיע למקום פחות קיצוני? הם נלחמו להשאיר אותי בסמינר, אבל בשביל מה? לא היה עדיף לכוון אותי למקום אחר, אולי לסמינר קצת יותר פתוח, מקום שתהיה לי בו חברה והזדמנות לפרוח? אני חושבת שאם מישהו מהצוות באמת היה רואה אותי, מבין מה עובר עליי, הייתי יכולה להיות היום במקום אחר. לא הייתי הולכת עד הסוף. אולי הייתי נראית היום אחרת, מי יודע?"
הייתי ילדה טובה
דיתי, בת 17 ותלמידת סמינר, עדיין, משתפת גם היא.
"לא היו לי חברות, אף אחת לא רצתה לשבת לידי. זו הרגשה נוראית, הבדידות הזאת, ההרגשה שאף אחד לא רואה אותך. ריקנות מוחלטת. אפילו האנשים שהכי קרובים אלייך, ההורים והמשפחה, גם הם נגדך. שרק לא תעשי בושות, שרק לא תפריעי בשידוכים לאחים שלך. את רק נטל על המשפחה. לא רציתי להיות במקום שלא שייך לי. היום אני יודעת שהייתי במקום הכי מסוכן, הייתי קרובה מאוד למצוא את עצמי בקשר שלא רציתי, להגיע למקומות הרבה יותר גרועים, מרוב בדידות".
מה איתך היום?
"עברתי למסגרת אחרת, קצת יותר משוחררת. היום אני במקום אחר, טוב יותר, אבל הצלקות יישארו לתמיד. אני עדיין כועסת. בסך הכול הייתי ילדה טובה ותמימה. ההידרדרות שלי התחילה כשהתחברתי עם בת שאולי באמת 'קלקלה' אותי. קלטתי מושגים ודברים, ובסמינר נבהלו. הפתרון שלהם היה לבודד אותי חברתית, לאסור על בנות להיות איתי בקשר. אני חושבת שהבדידות הזאת היא מה שהכי שבר אותי, דחק אותי לקצה. נכון שבעייתי לאפשר קשר עם חברה שיכולה לקלקל, אבל גם אסור להשאיר בת בלי חברה. לפעמים צריך למצוא פתרונות אחרים, אולי לעבור למסגרת אחרת, פחות לוחצת. בסך הכול הייתי ילדה טובה, רק רציתי שמישהו יראה אותי".
יש דרך חזרה
לשני בן שימול, מנהלת תחום קהילה, תרבות ונוער ביישוב תל ציון, ומנהלת פלטפורמת 'בנותינו' המאגדת נשות טיפול ומקצוע מכל הארץ להתייעצות, ליווי והכוונה, חשוב להבהיר שרובם המוחלט של מקרי הנשירה, הגלויה והסמויה, לא מגיעים בגלל קושי דתי או שאלות אמוניות. מה גם שרבים מהם קורים בשלב המוקדם והפגיע של ראשית גיל ההתבגרות, בגילאי 13–14. "כל נשירה מתחילה בנשירה סמויה. זה משהו פנימי שמתחיל לתהות על הדרך, ולאו דווקא על הדת. לא נתקלתי, בכל שנות עבודתי הרבות, בילד שהחליט לפרוק עול בגלל תאוות או שאלות באמונה. אף אחד לא נושר בגלל שהוא התלבט אם יש אלוקים או אין. מה שכן יש, הוא תסכול על מה כל מה שהילדים האלה חווים, שלפעמים מתבטא בדת. אין נשירה בחלל ריק, תמיד יהיו לה סיבות. ילדה שטוב לה ויש לה סביבה תומכת ואהבה וחום בבית, לא תקום ביום אחד ותחליט לעזוב הכל ככה סתם. המחיר שהיא תשלם יהיה הרי כבד מנשוא. לאכזב את ההורים, את המשפחה. להפסיד קהילה, חברה ומוסד לימודי. לא עוזבים את כל הטוב הזה ביום אחד. נשירה תמיד תשב על קושי רגשי. תמיד".
בין הגורמים שמובילים לנשירה, מונה בן שימול: אי הצלחה בלימודים, בעיות קשב וריכוז או בעיות רגשיות לא מטופלות, בתים סוציו-אקונומיים חלשים ופגיעות מיניות. "בדרך כלל זה יושב על הדברים האלה", היא אומרת. "ילד שטוב לו לא יקום ויעזוב, זה מתחיל מאחד התחומים האלה. אם זה ילד שחווה כישלון ומתחיל לצבור תסכול מהיומיום שלו, אם זה ילד שלא מצליח בחברה או מקבל אינספור הערות מהמוסד או מהבית. התסכול מייצר צורך לפנות לחברת השוליים, ומשם המדרון מהיר וחלקלק. פעם זה היה קשה יותר, היה צריך ללכת לחפש ברחוב פיזית את מי שידרדר אותך, היום הכול קל וזמין. לא צריך לעשות שום דבר מיוחד, בלחיצת כפתור אחת אתה מתחבר לרשת המקוונת והכול פתוח לפניך. האינטרנט הוא כלי הרסני, במיוחד לבני נוער תמימים שלא מכירים את הסכנות שבו ולא יודעים איך להיזהר ברשת".
בכל הנוגע לבנים חרדים, אחד הגורמים העיקריים לנשירה הוא הפרעת קשב וריכוז שלא מאובחנת או מטופלת, וכתוצאה מכך הם ייפלטו מהר מהישיבה ברגע שיתקשו להמשיך וללמוד במסגרת הדורשת שעות לימוד ארוכות ורצופות. לעומת זאת אצל בנות, הקושי הוא בעיקר רגשי, ופעמים רבות הן תמשכנה ללמוד בגדר נוכחות-נפקדות.
כמה בנות כאלה את פוגשת?
"המון. אני לא אוהבת לדבר במספרים כי אין אומדנים מדויקים וזה גם תלוי בערים ובשכונות," אומרת בן שימול, "יש מקומות שיש בהם אחוזים בודדים ויש מקומות שיש בהם ארבעים אחוזי נשירה סמויה. השאלה מבחינתי היא איך מגדירים נשירה. בעיני נשירה זה ניתוק מהדרך, הרבה לפני שמדברים על לבוש ועל והתנהגות. ברגע שנערה מוותרת על הסביבה שלה, יש ניתוק והוא מסוכן. יש שלב בין המשבר שמתרחש לשלב של הניתוק. ברגע שעוברים את השלב הזה, השמיים הם הגבול. כשמתנתקים מהערכים והדרך, יש הרגשה שאין כבר מה להפסיד. גם אז, חשוב לי לומר, אפשר ויש דרכים לעזור. הרבה פעמים הורים נבהלים, אני מקבלת טלפונים של הורים לחוצים שבטוחים שהבת שלהם יורדת עכשיו מהדרך, ולפעמים דווקא הבהלה מסוכנת, כי ברגע שהורים משדרים לילד תחושה שהוא גמור, זה מה שגורם לו ללכת לקצה".
איך אפשר לעזור להן, לפני שיגיעו לקצה?
"בעיניי, הטיפול הנכון כדי לא להגיע למצב הזה, מתמקד במשולש הורים–מוסדות–קהילה. כשיש שיתוף פעולה בין שלושת הגופים האלה, יש מעטפת מקסימלית. כך, גם אם הנערה פגשה וחוותה דברים קשים, היא לא מאבדת את הצלם. אני חושבת גם שהיום יש הרבה נכונות והרבה רצון טוב שלא היו בעבר, גם מצד המוסדות וגם מצד הקהילה. אם בעבר היה טאבו על הנושא הזה, והגישה הייתה שמדחיקים ולא מטפלים, או מעיפים מהסמינר, היום משתדלים לתת מענה. אם זה טיפולים רגשיים, אם חונכויות מטעם הסמינר. גם הגישה של הצוות אחרת. יש גם מענים שעוטפים בתוך הקהילה, שיעורי ערב, חוגים ייעודיים. אין הרבה קהילות שלא עושות שום דבר. מה שהכי חשוב זה לבדוק על איזה רקע מגיעה הנשירה, לבדוק על מה זה יושב. אם יודעים שיש כאן דחייה חברתית אפשר לטפל בזה, אם הקושי הוא בבית אפשר לנסות למצוא מענה מתאים ותומך. יש כל כך הרבה בנות שמגיעות למקומות קשים וכואבים בגלל חוויות של חוסר הצלחה וכישלון. אולי הפתרון הכי טוב הוא לא לחכות לגיל הנעורים אלא לטפל כבר בגיל קטן, לא לתת להן לצבור חוויות של כישלון וחוסר שייכות, לא לתת לדימוי העצמי שלהן לשקוע. להשקיע את עיקר המשאבים כבר שם, בבנייה של הגשר".
לבן שימול חשוב להוסיף עוד משהו אחד אחרון. "אני מאוד מאמינה בנוער", היא אומרת. "אני חושבת שאין כזה דבר 'דרך אל-חזור'. עם טיפול אמיתי ונכון הרבה מאוד מהבנות האלה תחזורנה הביתה. האחריות שלנו היא לשמור להן את הדרך, לרפד ולחבק אותן, שיצליחו למצוא את הדרך חזרה".
