הטבע הוא אבי ההשראה

כשאנחנו סגורים בתוך ארבעה קירות מול מסך שמנסה להתחכם בעושר גווניו, אנחנו נעלמים ומתפוגגים בתוך ההשראה הדיגיטלית מעשה ידי אדם

אולי יעניין אותך גם

הטבע הוא אבי ההשראה, הכל קיים בו, מתחדש ונוצר; הצבעים ותתי הגוונים, הטקסטורות והחומר, הסימטריה והאסימטריה, הקומפוזיציה, פלאי האור והצל, תחכומי הצירוף של חומר בחומר וגוון לגוון. גם הצלילים והטונים, מהסופרן ועד לבס, המגינות והלחנים הגדולים, קיימים בכלי התזמורת של הטבע. הם כולם נמצאים שם ביקום האינסופי. 

האורבניזציה שמתקדמת במהירות האור, מרימה מגדלים שנוגעים בשמים. מלבנים אפורים נוגסים בירוק החי, מכחידים את המקום הטבעי שלנו לטובת עוד מפלצת אורבנית קרה. הפסקנו לשאוב את ההשראה מהמקום הכי טבעי שלנו, מהמקום שממנו באנו, שאליו אנחנו שייכים. כשאנחנו סגורים בתוך ארבעה קירות מול מסך שמנסה להתחכם בעושר גווניו, אנחנו נעלמים ומתפוגגים בתוך ההשראה הדיגיטלית מעשה ידי אדם. וכשהעיניים שלנו משוטטות על מיליוני פיקסלים, אנחנו בסופו של דבר נהפכים להיות למעתיקנים הכי גדולים.

רשתות שמדמות את עצמן להיקרא חברתיות כובלות אותנו בקורים דיגיטלים דקיקים אך חזקים ועוצמתיים. אנחנו נופלים שדודים לתמונות צבועות בקריאייטיב, אין לנו את האומץ ליצור משהו חדש, להוליד שפה אמנותית, להיות ממציאים. נשאבנו לעידן הקופי. הטרנד הוא לעשות כמו כולם. האינדיבידואל שלנו מזמן שקע בביצת החברתיות הזו שהופכת אותנו לעוד חייל במשחק. 

בואו נכבה מסכים. נצא מהקירות ונלך אל הקוסמוס המופלא הזה, אל האינסוף של היצירתיות והאמנות, נהייה שם. נרגיש ונקשיב למה שסובב אותנו בלי רעשי רקע של מהפכות הייטק וסטארטאפ. 

ברגעים אלו אני יושבת באחד הפארקים האהובים עלי. שמונה דקות מירושלים ואני במקום אחר. אפשר לשמוע כאן גם רעשי מנוע, אך שירת הציפורים גוברת על כל רעש תעשייתי אחר. החושים שלי נדרכים. האוזן מקשיבה לרחש נשירת העלים על אדמה יבשה, לקול פצפוצי העלים שנרמסים תחת סוליות העור. מקצב פכפוך המים. ליווי רוח נושבת, ציוץ ציפורי שיר, כולם חלק מן הפילהרמונית של הטבע. 

בעיני אני עוקבת אחרי האור שחודר דרך הענפים הצפופים בעלים ונופל על הקרקע, משרטט צורות מפעימות של אור וצל. כל עלה מורכב משילובי גוונים, מכתום גמל, עד לצהוב חיוור וזקן. צורתו כמו להבה יוקדת ומתיימרת מעלה. ציפורים בנוצות הדורות, משוחות בשחור ולבן, מקפצות בהנאה בין השולחנות. אני מתבוננת על הגזעים המתקלפים, חרוכים קמטים שנוצרו במשך שנים.על ההשתקפות במים, משחקי הצבע שנוצרים, צבעוניות הקשת שמשחקת באדוות המים. אני יכולה להרים עלה ולחקור את המבנה שלו, האם הוא סימטרי, מכמה גוונים הוא מורכב, מה החומר, המגע, הטקסטורה.

הטבע מלמד אותנו את יסודות האמנות והיופי. את השילוב הנכון בין צבעים, התאמת החומר לסביבה, אם נתבונן הוא יגלה לנו כיצד תאורה משתנה, מתי נקבל אור רך ומתי צל קשה. צבעי השמש משתנים בעונות, בימים. השמש מתחדשת, משתנה, היא משחקת בכל פעם משחק תאורה אחר. יש ימים שהיא כתומה ולוהטת כמו אש, וימים בהם היא צהבהבה וחיוורת. שמש של חורף היא לא שמש של קיץ. וכשהיא נמוכה גם הצללים משתנים. אם לא נתבונן, לא נדע. לו נמשיך לשאוב השראה מהפלורסנט במשרד אנחנו נישאר שם. לכו לים, צפו בגלים, בהשתקפות האור, בקרני השמש שרוקדות על המים. היו שם בזריחה. בואו באמצע היום, בשקיעה. שימו לב להבדלים. למדו ושאבו השראה מהטבע שסובב אותנו בכל מקום, ואם צריך- לכו אליו. טיילו בג'ונגל של היקום, לכו לאיבוד בשדות הצבע. 

במקום לחפש השראה לצבעוניות של לוגו בעוד מסך מרובע ומגביל, צאו החוצה. אולי תוכי מזן ארה יתן את ההשראה. אולי פריחת התורמוסים. צאו לגן הקסם שאוצר בתוכו יופי שלא נגמר, יופי שלא מוגבל למעשה אדם. מתוך מיליוני הפריימים שתתבוננו בהם תיוולד יצירה חדשה שהיא מאה אחוז שלכם. געו בחומר, הרגישו אותו. חוו את הטבע בחמשת החושים ותוסיפו את החוש האישי שלכם.

צילום: שושי סירקיס

אולי יעניין אותך גם

מעגלי בריאה ושירה: "צבעים של שירה"

אחרי שנתיים סוערות בכל קנה מידה, בהן שכחנו ממש איך נושמים לרווחה, מגיע פסטיבל 'צבעים של שירה' המבקש להבין את מושג הנשימה וליצור מרחב של חיבור

חמישה גיבורים וישיבה

כשהספוילר הוא זה שמפתה אותך לקרוא את הספר, אתה מבין איך חמישה גיבורים הם בכלל אחיזת עיניים מהדבר האמיתי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

חידושים,המצאות, ותורת החלקיקים 

תכירו משחק שפשוט אי אפשר להפסיק, ועוד אחד שמלמד אתכם על תורת החלקיקים, אבל לגמרי בכיף 

לדעת לספר סיפור

האסופה שלפנינו נועדה רק לתת טעם ולפתוח את עולם סיפוריו של קרליבך בפני מי שאינם מכירים אותו

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית?