תקופות אפלות. התחלתי דיאטה חדשה, או יותר נכון מרים אמרה שאנחנו צריכים להתכונן לאינפלציה ולחתונה של אחותי (וכשהיא אומרת "אנחנו" היא מתכוונת בעיקר אלי) ומילאה את המקרר בכל מיני דברים טבעיים כאלה. אז נסוגותי נסיגה טקטית לאחור והתבצרתי סביב הטור הזה, אני מקווה שתעמדו איתנים נגד כוחות הטופו והאינפלציה, אתם אתי?
הסימן הראשון לזה שמרים פתוחה למשא ומתן הגיע כאשר באמצע השכבת ילדים היא הפתיעה אותי בשאלה: "לאיזו מסעדה אנחנו הולכים החודש?" החלטתי לא לחשוף את הקלפים שלי כזה מהר: "חשבתי שאנחנו בדיאטה". והמשכתי לארוז את הג'ינג'י למיטה, "ואני חשבתי שאכפת לך מהקוראים שלך, או שהחלטת לוותר עליהם?". נכנעתי "ברור שלא, מסעדת שיאן, תעדכני את הבייביסיטרית".
הנה מה שידענו על המסעדה, היא אסיאתית. זהו.
אחד מהכללים שלמדתי בנסיעות לאזורים מרכזיים אחרי המעבר לחריש, הוא שקודם כל תחפש חניון אחר כך תחפש מסעדות (אולי אני צריך להתחיל לכתוב ביקורת חניונים), חנינו בחניון היכל שלמה, אחרי שחטפנו דו"ח על נסיעה בנתיב תחבורה ציבורית בקינג ג'ורג' בירושלים (העורך כבר הבהיר לי שיש גבול להוצאות שהמגזין היקר מכסה), צעדנו ברגל לטחנת הרוח בכניסה לשכונת רחביה.
אכזבה. אתה שומע אסיאתית, אתה מצפה לאווירה אסיאתית, פאנג שווי, עדינות, אתה לא מצפה לאבן ירושלמית כבדה, ההרגשה היא שאתה פוסע לתוך יקב, אבל רק לאחר שהעיניים שלך…
