היידי, שימען, ועתידה של היהדות

בכתב הגנה מרשים, מתאר פרופ' משה קופל כיצד המסורת ממשיכה לקבור את מספידיה

אולי יעניין אותך גם

שתי דמויות ממלאות את תפקידי השחקנים הראשיים בספרו החדש של פרופ' משה קופל, 'לחיות כמו יהודי'.

הראשון הוא שימען, אוד מוצל מאש, חסיד גור ששיכל את משפחתו בשואה. בשטיבל הניו יורקי שם הכיר אותו המחבר, הוא היה ידוע כיהודי שומר תורה ומצוות, חסיד אך נטול לבוש חסידי, מסור לאידישקייט ואיש של מסורת בכל נימי נפשו. הדמות השנייה היא היידי, צעירה קוסמופוליטית שהכיר בפרינסטון. היא אמנם עוד שאבה מעט מהמסורת היהודית בילדותה, אולם הדת האמיתית שלה היא פרוגרסיביות. על בסיס היכרותו עם שני האנשים האמיתיים הללו, בנה קופל שני אבות טיפוס מנוגדים ועימת ביניהם בעקביות לאורך הספר.

קופל מתאר את חילוקי הדעות העמוקים בין שימען והיידי בשורת דיונים מדוקדקים, שלכל אחד מוקדש חלק משלו בספר. החלק הראשון דן בסוגיה כיצד ראוי לחיות, ובו הוא מצביע על העובדה שהמוסר בן-זמננו מצטמצם לכדי עקרון אחד ויחיד: הוגנות. המוסר הדתי, לעומת זאת, דורש מנאמניו גם נאמנות ואיפוק. בחלק השני הוא דן בשאלה כיצד מכריעים בין טוב לרע, ובו הוא מצביע בהרחבה על התפקיד המשמעותי שממלאת המסורת בכלכול צעדיו של שימען, מול הזלזול של היידי במנגנון כזה.

בפרק השלישי הוא דן בקשר בין אמונה דתית לבין מחויבות למערכת מסוימות של נורמות חברתיות. בשני המקרים, טוען קופל, אמונותיהם של הגיבורים שלנו נועדו לתת פשר…

הקריאה למנויים בלבד

גם אתה יכול להיות מנוי ב ₪1
לחודשיים ראשונים

אולי יעניין אותך גם

מעגלי בריאה ושירה: "צבעים של שירה"

אחרי שנתיים סוערות בכל קנה מידה, בהן שכחנו ממש איך נושמים לרווחה, מגיע פסטיבל 'צבעים של שירה' המבקש להבין את מושג הנשימה וליצור מרחב של חיבור

חמישה גיבורים וישיבה

כשהספוילר הוא זה שמפתה אותך לקרוא את הספר, אתה מבין איך חמישה גיבורים הם בכלל אחיזת עיניים מהדבר האמיתי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

חידושים,המצאות, ותורת החלקיקים 

תכירו משחק שפשוט אי אפשר להפסיק, ועוד אחד שמלמד אתכם על תורת החלקיקים, אבל לגמרי בכיף 

לדעת לספר סיפור

האסופה שלפנינו נועדה רק לתת טעם ולפתוח את עולם סיפוריו של קרליבך בפני מי שאינם מכירים אותו

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית?