התקופה האחרונה תיזכר כתקופה של השמצות קשות נגד הציבור החרדי, משלטים צעקניים בהפגנות בבני ברק ועד "הם מוצצים לנו את הדם שלנו" של חדשות 12. שי גולדן, במונולוג שלו בערוץ 14, העיד כי "אנחנו עדים למסע הסתה מהמטורפים שזכורים לי בימי חיי פה בישראל – מסע הסתה, מסע שטנה, מסע שנאה, מסע הכפשה, מסע דמוניזציה שעבר כל גבול סביר".
מטבע הדברים (ובצדק רב), התגובה החרדית לא איחרה לבוא. כדברי ח"כ יעקב אשר, "אי אפשר להישאר אדיש למסע הרדיפה האנטישמי הזה, אין לזה הגדרה אחרת". הוא אף הוסיף כי "רודפים אותנו על עצם ההגדרה של מי זכאי לקבל פה זכויות אזרח, על הלגיטימציה שלנו". לעתים, אנו נוטים להגזים עם האשמות של אנטישמיות. כאן, בניגוד לעניינים שבשגרה, השנאה בהחלט הרימה ראש.
ראוי ונכון לגנות את שיח השנאה. גם החרם העממי על מאפיית אנג'ל מוצדק בעיני (למרות שיעילותו מוטלת בספק): אם בעל העסק מזלזל בלקוחותיו עד כדי הפגנה מול מנהיגם הרוחני, לגיטימי שיימנעו מצריכת מוצריו. ואולם, אסור שגינוי העוינות יבוא על חשבון העיסוק בטענות שיש בהן ממש. בעניין הזה, תגובות הנציגים, אם ח"כ משה גפני שסיפר על נכדתו שקופחה למרות שלמדה לימודי ליבה ואם ח"כ ישראל אייכלר שטען כי "החרדים מממנים את החילונים", פחות הרשימו.
כנראה שעבור נציגינו, כל תגובה נכנסת לכלל המקיף של "אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ" (משלי כו, ד). כפי שהתבטא הרב מרדכי נויגרשל (בציטוט מהוראת הרב שך בעניין גיוס חרדים לצה"ל), מול טענות מבחוץ ראוי להימנע מתשובה, או, לחילופין, לענות בהומור בגדר "ליצנותא דעבודה זרה". כלומר, עדיף לא לענות.
אולם, כל הורה יודע ששתיקה או צחוקים יכולים להתקבל מילד קטן וחמוד, ופחות מילד גדול ובוגר. הציבור החרדי כבר לא קטן, ושיטת השתיקה מזיקה הרבה יותר ממה שהיא מועילה. היא מזיקה מול האחר, זה השואל בכנות ונתקל בהתנהלות שאינה מוכנה להגיב בצורה עניינית. והיא מזיקה גם פנימית, מול רבים שמחפשים תשובה לעצמם: מהי אחריותנו ביחס לעתיד המדינה וכיצד היא אמורה לבוא לידי ביטוי?
הנציגים עושים את מלאכתם נאמנה בכל הנוגע להשגת תקציבים. בכל הנוגע לשאלות של התוויית דרך – שאלות גורליות שרבים עסוקים בהן – הם נעדרי חזון. זה יכול לעבוד לתקופה, אבל לא לעולם חוסן. מול צמיחתו העצומה של הציבור, כן ירבו, אנו עלולים למצוא את עצמנו במצב של "בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם" (משלי כט, יח).
דוגמה לכך היא התחום החינוכי. בהינתן חיוניותם לכל תחום, כולל עבור מי שזוכה ללון באוהלה של תורה לאורך שנים, הורים רבים אינם מבינים מדוע לא לומדים בחיידרים לימודי אנגלית ומתמטיקה בסיסיים, כך שמשפחות מעוטות יכולת נאלצות לשלם על חוגים ושיעורים פרטיים שיעילותם נמוכה. באמת, מדוע למנוע מילדינו את הכלים הבסיסיים הללו?
מול הטענות הנשמעות בימים אלו, אני מדמיין בעיני רוחי תגובה מהסוג הבא:
1. החברה החרדית מדגישה את ערכי הרוח בכלל ואת לימוד התורה בפרט, ולכן מובן מאליו שבמונחים כלכליים היא מקבלת יותר ממה שהיא תורמת. אנו לא רואים בכך עלבון, ומאמינים שתרומתנו לעם היהודי ולמדינת ישראל היא משמעותית ומכריעה.
2. לצד זאת, עם גידולה המופלא של החברה החרדית, אנו מכירים באחריות ההולכת וגוברת שלנו לנושאים הכלליים של המדינה, ובתוכם הנושא הכלכלי. עם השנים, ולצד הערכתנו האינסופית ללומדי התורה במסירות, אנו גם ערים לתנועה פנים-חרדית של הרחבת מעגלי תעסוקה של גברים ונשים. יש לברך על כך.
3. אנו סבורים שתנועה זו צריכה לצמוח מתוך החברה עצמה, וכי כפיית שינוי מבחוץ רק תגרום לה נזק. בכל הנוגע לדרישה להחדרת לימודי הליבה בבתי הספר לבנים, נשקול לחיוב את הטמעתם של לימודי אנגלית ומתמטיקה, בתנאי שהדבר ייעשה בהיוועצות עם גדולי התורה, באופן הדרגתי, ולפי בחירתם של הורים.
4. החברה החרדית כבר אינה "מיעוט" זניח אלא חלק משמעותי מהרוב היהודי במדינה. בהתאם לכך, ולצד המוכנות לנטילת אחריות רחבה כנ"ל, אנו מצפים ליחס שווה ולשותפות מלאה בכל הנוגע לתחומי מדיניות שונים והתוויית דרכה העתידית של המדינה. בתור ציבור תורני המשתדל להתהלך עם האלוקים, אנו מאמינים שנוכל לתרום בכך תרומה חשובה.
5. אנו מבינים שקיים תסכול בחלקים מתוך החברה הכללית ביחס לנושאים כלכליים, צבאיים, ועוד נושאים הקשורים לחברה החרדית, ומוכנים למאמצי הידברות שעשויים להביא להם מזור. עם זאת, אנו דורשים שיח מכבד וענייני, מתוך תחושה של אחווה ואחדות יהודית שלצערנו נשחקת בימים אלו. עתיד כולנו תלוי בתחזוקהּ הדחוף.
האם בזירה הפוליטית-חברתית שלנו קיימת היתכנות לגיוס חתימות על מסמך מהסוג הזה, או שמא עדיין "היינו כחולמים"?
