הקיץ חלף, רוחות סתיו מתחילות לנשב, ואנו מתחילים להתכנס, פיזית ורוחנית. חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, עת לעשות תשובה, הזדמנות לעשות חשבון נפש ותיקון. כאשר מדובר במרחב שבין אדם לחברו מושם דגש על פעולה מעשית של בקשת סליחה מהאדם בו פגעתי, שכן עבירות שבין אדם לבין חברו: "אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו" (משנה יומא, ח, ט). אלא שמנגנון הסליחה אינו מתבסס על בקשת סליחה בלבד. מן "הפוגע" אכן מצופה לבקש סליחה. אך מנגד עומד הנפגע ממנו מצופה לסלוח. וזה, מסתבר, כבר יותר מורכב.
בתוך כל מערכת יחסים קיימת האפשרות להיפגע, מכיוון שכל קשר מורכב מלפחות שני אנשים בעלי רצונות, צרכים ודעות שונות ולא יתכן שכל אלה יהיו תמיד בהלימה עם אלה של האחר. קצרים בתקשורת, חוסר רגישות או תשומת לב עלולים להוביל לתקלות בקשר ולפגיעה. במערכות יחסים תקינות נוצר באופן טבעי מנגנון איזונים של שמירה מפני פגיעה לצד יכולת לתיקון במצבים בהם זו מתרחשת. היכולת לבקש סליחה והיכולת לסלוח במצבים "נורמטיביים" הינן חלק מאיזון זה. אך מה קורה כאשר מתרחשת פגיעה משמעותית, ובין אם "הפוגע" מבקש סליחה ובין אם לאו, אין רצון ואין תחושה שקיימת יכולת לסלוח?
סליחה?
המילה "סליחה" היא מילה שחוקה ונדושה. משתמשים בה בהקשרים שונים מבלי לתת את הדעת על משמעותה. ובכן, סליחה אינה קו ברור ויציב שמצידו האחד כועסים ומצידו השני שוכחים וסולחים. סליחה הנה החלטה מודעת ומושכלת לעבור תהליך אישי של שחרור מתחושות של כעס ומעמדת הקורבן. אך זוהי החלטה שלא קל לקבל.
הקושי לסלוח נובע, בין היתר, מכך שסליחה נתפסת כחולשה, כאמירה שניתן לקבל את המעשה שעשה הפוגע. דיוק הגדרת הסליחה, ממחיש ומדגיש עד כמה תפיסה זו מוטעית. לאחר פגיעה, האוטומט שלנו הוא לחוות רגשות שליליים ולשחזר שוב ושוב את הפגיעה. כך אנו מתרגלים לחוש אותן רגשות שליליים עד שאזור הנוחות שלנו הוא דווקא במרחבי נטירת הטינה והכעס מפני שאלה רגשות מוכרים המנחים אותנו לפעול בצורה מתוכננת. ההחלטה לצאת מאזור הנוחות אל מרחבי הסליחה וההחלמה דורשת דווקא עמדה של חוזק ושליטה, לא של חולשה ופגיעות.
סליחה, אם כן, הינה תהליך. ותהליך, בהגדרה, אורך זמן ומתרחש בשלבים. כאשר אדם חווה פגיעה, לעיתים קרובות הוא ירגיש הלם וכעס. מותר לו ואף רצוי שיחוש בכאב, בעלבון, בזעם ובְקֶשת רחבה של רגשות ייחודיות לו בהֶקשר של הפגיעה שעבר ומול הפוגע שפגע בו. לפני שיוכל לסלוח, עליו לאפשר לעצמו לחוש רגשות שליליים, לתת להם מקום ולקבל בהבנה וללא שיפוטיות שכל רגש שהוא חש תקף ולגיטימי. עוצמת הרגשות ומשך השהייה בשלב זה הינם סובייקטיביים ומשתנים מאדם לאדם. בעוד ישנם אנשים המצליחים "לסלוח ולעבור הלאה" במהירות, אחרים זקוקים ליותר זמן על מנת להגיע להכרה שהיאחזות בכאב ובטינה גובה מחיר כבד, משמרת את הפגיעה ואולי אף מרחיבה אותה.
כאשר אנחנו נוטרים טינה הכוח המניע אותנו נובע מהכעס ומהטינה ורגשות אלה צובעים את ההתנהלות שלנו. שיקול הדעת מצטמצם וההחלטות שאנו מקבלים צבועות בגווני הכעס והפגיעה ומושפעות מהן. וכך בנוסף לפגיעה הראשונית מתרחשת פגיעה שניה: הפגיעה בחופש שלנו לקבל החלטות אובייקטיביות ובחופש לחיות וליהנות בהווה ולתכנן את העתיד, שכן אירועי העבר ממשיכים להעיב על ההווה ועל העתיד.
כידוע, כל רגש וכל תחושה מלווים בתופעות ובמנגנונים פיזיולוגיים המשפיעים על הגוף ועל הבריאות. מחקרים הוכיחו שכאשר אדם נוטר טינה, בכל פעם שהוא נזכר באדם הפוגע או באירוע בו הוא נפגע, גופו כמו חווה מחדש את טראומת הפגיעה ומשחרר פרץ של הורמוני דחק בשם קורטיזול ואדרנלין. כמויות גדולות של הורמונים אלה בדם לאורך זמן מובילות לתחושת חרדה ודחק, לצמצום חשיבה ויצירתיות ולחוסר פניות קוגניטיבית. רמות גבוהות של קורטיזול גם הוכחו כמעלות את הסיכון למחלות רבות כגון סכרת, מחלות לב, השמנת יתר, דמנציה ועוד. וכך, בנוסף לפגיעה הראשונית, מתרחשת פגיעה נוספת – פגיעה בבריאות.
לעומת זאת, אנשים שעברו תהליך שבסופו חוו סליחה דווחו על שיפור משמעותי במצבם הנפשי (למשל ירידה במדדי דיכאון, חרדה וזעם), הפיזיולוגי (למשל שיפור כללי בבדיקות הדם ובמיוחד בתפקודי כדוריות הדם הלבנות שתפקידם להגן ולהתמודד עם מחלות ודלקות) והבין-אישי (דווח על עלייה בכמות ושיפור באיכות מערכות יחסים אחרות בחייהם, שיפור בתפקוד ההורי והזוגי ועוד). כך שניכר שנטירת טינה פוגעת פגיעות מתמשכות בנפגע בעוד סליחה תורמת ומשפיעה לטובה בעיקר על חייו של הסולח.
כאן המקום לציין שכאשר מדובר על פגיעה ענייננו ברצף הנע בין פגיעות קלות ועד למצבי פגיעה שהם חמורים שלא ניתן לעבור עליהם לסדר היום. לכן חשוב להדגיש שסליחה אין פירושה למחוק, להקטין או לטשטש את עצם או את עוצמת הפגיעה, או להכשיר את המעשה או לתת לגיטימציה לפוגע. מטרת הסליחה אינה לשחרר את הפוגע מאחריות אלא לשחרר את עצמי מנטל הכאב ומכבלי הפגיעה.
לשנות את סיפורה של הפגיעה
בגלל מורכבות הנושא, פסיכולוגים פיתחו מודלים שונים המנחים את תהליך הסליחה וההחלמה מפגיעה. מרבית המודלים מזהים אבני דרך ושלבים רגשיים ומנטליים שרצוי שאדם יעבור בדרכו אל הסליחה.
מודעות: ההכרה ששהייה בתוך הרגשות המתעוררות מן הפגיעה הנה שלב ראשון בהתמודדות אך אינה מפסיקה את הכאב. לכן יתכן שיש צורך לנסות משהו אחר. בשלב זה מספיק להתחיל לחשוב על האפשרות לסלוח, לשהות במחשבה ולהיות ער לתחושות העולות בתגובה.
תזמון: לבחון האם זהו הזמן הנכון עבורי לסלוח? האם עבר מספיק זמן מהפגיעה? האם שהיתי מספיק בכאב? האם אני בשלה ומוכנה לסלוח או האם אני מהרהרת באפשרות מפני שאני מרגישה לחץ לעשות זאת?
להחליט לסלוח: סליחה אינה מתרחשת מעצמה. יש צורך להחליט ולפעול.
העבודה והעיבוד: בשלב זה הנפגע מסוגל לראות תמונה מורכבת של הפגיעה (למשל ההקשר שלה או התבוננות רב ממדית בפוגע), ויכול לחקור אם הוא מעוניין להבין ולבחון את מניעי הפוגע או אם לאו. המטרה אינה לתרץ את מעשיו או לשקם את הקשר עמו אלא להכיר במורכבות האירוע. העיבוד כולל את לב ליבה של הסליחה: קבלת הכאב והחלטת הנפגע שלא לאפשר לכאב להשתלט על חייו. זהו שלב מאתגר ולעיתים כאשר מדובר בפגיעה קשה או טראומטית כדאי ומומלץ להיעזר בעזרה מקצועית ללווי בשלב זה.
עד ההחלטה לסלוח, סיפור הפגיעה סופר מתוך תחושות הכאב והטינה. עם ההחלטה לסלוח הפגיעה לא נמחקה אך כעת קיימת אפשרות חדשה: לשלוט בסיפור הפגיעה, ולבחור כיצד הוא יסופר. לאחר תהליך עיבוד, סיפור פגיעה בסגנון "הוא פגע בי והרס את חיי" יכול לשנות נרטיב להיות מסופר אחרת: "הוא פגע בי קשות בעבר, אך התגברתי על כך ולא אאפשר לו להשפיע על חיי בהווה ובעתיד". השינוי בנרטיב משקף תהליך של הבשלה, מוכנות וצמיחה שבה הנפגע בוחר לשחרר עצמו מכבלי הפגיעה ולעבור מעמדה פאסיבית של קורבן אל עמדה מעצימה של שורד הבוחר שלא להמשיך להיפגע בהווה ובהמשך להחלים ולצמוח מתוך הפגיעה. כפי שכתבה המשוררת מאיה אנג'לו: "אחת המתנות הגדולות ביותר שאדם יכול לתת לעצמו היא לסלוח".
אמ;לק > 4 שלבי תהליך הסליחה
מודעות: שהייה ברגשות שמעוררת הפגיעה ופתיחות למחשבה על אפשרות הסליחה.
תזמון: האם אנחנו בשלב שבו ניתן כבר לסלוח?
החלטה: קבלת החלטה לסלוח.
עבודה ועיבוד: מסוגלות להתבונן בתמונה מורכבת יותר של הפגיעה.
איור: shutterstock
