הם היו שם בשבילנו: פרויקט זיכרון חללים

בגיליון הקודם אימצנו את פרויקט הנצחת החללים של הצייר החרדי בנצי וולמן והוספנו כמה מילים. ביקשנו להתייחד לכמה שניות עם חלק קטן אך מייצג של הנופלים, לזכור ולבכות. גם בגיליון זה ראוי להוסיף פינת זיכרון קבועה, ככל שהמלחמה מתמשכת וחיילינו ממשיכים להילחם ולמסור את נפשם עבורנו

אולי יעניין אותך גם

רועי לוי

אלוף-משנה רועי לוי נפצע קשה בראשו בצוק איתן, חזר לשירות, מונה למפקד היחידה הרב-ממדית ואף קיבל פרס הצטיינות מהרמטכ"ל ונבחר להשיא משואה ביום העצמאות ה-70. במהלך מתקפת הפתע של חמאס הוא נהרג כשהסתער על מחבלים בקרב על קיבוץ רעים.

רועי וארבעה לוחמים מיחידתו נכנסו לקיבוץ רעים בסביבות 11 בבוקר. כיתת הכוננות של הקיבוץ חברה אליהם, והם התקדמו מבית לבית, תוך שהם מנהלים לחימה עיקשת במחבלים ובהמשך חוברים גם לכוח ההכשרות. הקשר של לוי היה רס"ל ע', בן 22 מבית שמש, והוא מספר: 

בקו הבתים הרביעי הוא נפצע משני רסיסי רימון בידו ודימם. אמרתי לו: 'ניקח אחורה ואשים לך חוסם עורקים'. הוא לא הסכים, אמר שאניח תחבושת אישית כדי שיוכל להמשיך להילחם. ואז הוא אמר לי 'תשטוף ממני את הדם, אני לא רוצה שזה יוריד את רוח הלחימה של החיילים'. הוא תפקד רגיל עם היד למרות שהיה לו רסיס בשורש כף היד ורסיס במרפק.

בשלב זה הותקל הכוח על ידי מחבלים שהתבצרו באחד הבתים, ואל"מ לוי החליט לשלוח את כוח ההכשרות לאגף את הבית, בעוד שהוא והחיילים שנשארים איתו יחפו עליהם. "אנחנו מנהלים את הלחימה, רועי לידי והוא החליט בשלב מסוים לעלות מולם לראות מה מצבם. הוא מבקש את המע"ד…

הקריאה למנויים בלבד

גם אתה יכול להיות מנוי ב ₪1
לחודשיים ראשונים

אולי יעניין אותך גם

מעגלי בריאה ושירה: "צבעים של שירה"

אחרי שנתיים סוערות בכל קנה מידה, בהן שכחנו ממש איך נושמים לרווחה, מגיע פסטיבל 'צבעים של שירה' המבקש להבין את מושג הנשימה וליצור מרחב של חיבור

חמישה גיבורים וישיבה

כשהספוילר הוא זה שמפתה אותך לקרוא את הספר, אתה מבין איך חמישה גיבורים הם בכלל אחיזת עיניים מהדבר האמיתי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

חידושים,המצאות, ותורת החלקיקים 

תכירו משחק שפשוט אי אפשר להפסיק, ועוד אחד שמלמד אתכם על תורת החלקיקים, אבל לגמרי בכיף 

לדעת לספר סיפור

האסופה שלפנינו נועדה רק לתת טעם ולפתוח את עולם סיפוריו של קרליבך בפני מי שאינם מכירים אותו

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית?