בסוף שנת 1982 עלתה קבוצת חוקרים להר הגבוה ביותר בצפון השומרון, המכוסה בגל אבנים גדול. הם לא שיערו כי הממצאים אשר השתמרו במשך אלפי שנים והסתתרו תחת שכבת האבנים העבה יטלטלו לא רק את חוג חוקרי הארכאולוגיה המצומצם, אלא יציתו דיון יצרי, אישי ורחב בחוגים נרחבים הרבה יותר.
כידוע, לכל ממצא כמעט ישנה חשיבות מכיוון שהארכאולוגיה נשענת לא מעט על מידע השוואתי בין ממצאים באתרים שונים על מנת לפתח את הידע הקיים, לקשר בין אתרים שונים, לחבר ידע ממקומות ושנים להבנת התמונה הכוללת. עדיין, חשיבות הגילוי של המזבח בהר עיבל הינה חריגה במידה יוצאת דופן.
בעוד שיהודים שומרי תורה ומצוות אינם נזקקים לארכאולוגיה כהוכחה לאמיתות אירועים המתוארים בתורה ח"ו , הרי שחוקרים שאינם כאלה חלוקים בנושא.
בבסיס הגילוי עומד דיון ארוך שנים בין החוקרים השונים, אשר מקובל לחלק אותם בין האוניברסיטה העברית בירושלים למקבילתה בתל אביב, בקשר ליחס למקרא כמקור היסטורי. בעוד שבירושלים מקובל לקבל את התורה כמקור, בתל אביב התכחשו לכך. גילוי אשר מחזק באופן חד משמעי בכלים המקובלים בעולם המדע את התורה כמקור היסטורי, משפיע עמוקות על הדיון ומעלה ממצאים חדשים התומכים באסכולת ירושלים. הגילוי של המזבח בהר עיבל הרי הוא כזה.
פרופסור לארי סטייגר (1943–2017) מאוניברסיטת הרווארד אף אמר לאחר הגילוי: "אם אכן עמד מזבח על הר עיבל, צריכים כולנו, חוקרים וארכאולוגים, לחזור לגן הילדים".
אך נחזור להתחלה.
החל מראשית שנות השמונים של המאה הקודמת, הוביל פרופסור אדם זרטל (1936–2015), חוקר מאוניברסיטת חיפה, סקר היסטורי-ארכאולוגי של השומרון ובקעת הירדן. הסקר נערך על ידי מיפוי רגלי של כל השטח ובמהלכו נמצאו למעלה מ-1500 אתרים חדשים אשר שפכו אור על תחומי מחקר שונים בארכיאולוגיה. באפריל 1980 גילו החוקרים אתר קטן יחסית בצפון הר עיבל אשר מתנשא לגובה של 940 מטר וצופה על עמקי שומרון והרי הגלעד. האתר היה מכוסה באבנים ונחפר במשך שמונה שנים על ידי אוניברסיטאות חיפה ותל אביב.
במקום נתגלתה במה גדולה, ובמרכזה, נכון לשעת כתיבת שורות אלו (האתר ממוקם באזור שכם והיה יעד לפגיעות בעבר), עומד מזבח אבנים היחיד שנחשף בארץ ובעולם!
במקום נמצאו חרפושיות – דמויות של חיפושיות זבל אופייניות המגולפות על אבן או חומרים אחרים – של פרעה רעמסס. ממצא זה וכן בדיקת פחמן 14 הצביעו על כך שניתן לתארך בסבירות גבוהה את זמן בניית האתר לשנת 1200 לספירה, התקופה שבה נכנסו השבטים לארץ ישראל (כנען דאז) בהובלת יהושע דרך הירדן.
מדוע זוהה האתר כמקום יהודי?
במקום נמצאו אלפי עצמות (של למעלה מ-3000 חיות) חרוכות באש כאות להעלאת הקורבנות. כלל העצמות שייכות לצאן בקר ועזים זכרים צעירים, כפי שמופיע בחומש בספר ויקרא. בין העצמות במקום לא אותרו עצמות של חיות לא טהורות כדוגמת סוסים, חמורים, וכלבים, שהיו נפוצים באותה עת ואותרו באתרי חפירות אחרים באזור הים התיכון.
בספר דברים מצוה משה את עם ישראל לפני הכניסה לארץ לעבור את הירדן ישירות להר עיבל והר גריזים ושם להקים מזבח אבנים ולסוד אותם בסיד. סוג של טקס יסוד ראשוני בכניסה לארץ. על האבנים יש לכתוב את תורת משה ולקיים הקרבת קורבנות. כאמור, בכל השנים שלא נמצא המזבח טענו החוקרים כי אירוע כזה לא התקיים ובכלל – הכניסה מהירדן לארץ ישראל לא התרחשה כפי המתואר בחומש דברים ובספר יהושע, אלא שבטים קטנים של נוודים נכנסו בגלים במשך הזמן מעבר הירדן ולא כקבוצה אחת גדולה.
החוקרים החלו לחשוף בזהירות את השכבה שמתחת לשכבת הסלעים, ומצאו מזבח הכולל במה גדולה, כבשׁ, כבשׁ נוסף צמוד לגדול העולה ל’יסוד’ או ל’סובב’. המידות של המזבח תואמות את המתואר בספר יחזקאל ובמשנה במסכת מידות.
המזבח מורכב ממבנה של אבנים גדולות לא מסותתות בגובה של 4 מטר. אל מרכז המזבח עולים בכבש אבן כפול, וכן ישנה רחבה בולטת החוצה מהמזבח משלושה צדדים המזוהה כ "יסוד או סובב". המילוי של חלל המבנה הורכב מעצמות ואפר של בעלי חיים לאחר הקרבתם ועליהם רצפת אבן בחצרות רחבות ונפרדות.
הגילוי, כאמור, הצית ויכוח עז בין החוקרים. ועל כך ועל גילויים מהחודשיים האחרונים הכוללים כתובת עברית עם שם ה' – בטור הבא.
תודה למרכז סיור ולימוד שומרון על הסיוע בהכנת הכתבה
צילום: שומרים על הנצח
