"ארבע ארבעים ותשע", בוקע קול מונוטוני מפומית הטלפון, "מצוקה בחיזבאללה: אין מישהו עם אצבעות ללחוץ על כפתורי שיגור הטילים".
ברוכים הבאים לקו הנייעס "ינוניוז", המשדר לציבור החרדי את שלל התוכניות של איש התקשורת ינון מגל, בראשן כמובן תוכנית הדגל 'הפטריוטים', אבל גם מקומם של ציוציו הרבים ברשת החברתית X, לשעבר טוויטר, לא נפקד והם עולים מיידית לאוויר, לצהלת המאזינים האדוקים בישיבות, בכוללים ובסמינרים.
כדי להמשיך לקרוא נא אשרו לנו דיוור
מגל אמנם משדר ברדיו ובטלוויזיה אבל תוכניותיו חודרות ללב המיינסטרים של המגזר באמצעות שלל פלטפורמות, בראשן קווי הנייעס.
ארי לייטנר, מנכ"ל 'זירת החדשות', פלטפורמת תקשורת ייעודית לציבור החרדי, מספר למגזין 'המקום': "ביום שאנחנו לא מעלים את תוכנית 'הפטריוטים' בדיוק בזמן, אנחנו מוצפים בטלפונים נזעמים של מאזינים ששואלים מה קרה לתוכנית. בעבר, כשמגל היה יוצא לחופשה, הוא אף היה מקליט הודעה ייעודית למאזינים בקווי הנייעס שלא ידאגו, שהתוכנית בהפסקה. אחרת, המאזינים לא היו מפסיקים להתקשר, כולל למגל עצמו, כדי לשאול מה קרה לתוכנית". לדברי לייטנר, "'הפטריוטים' היא התוכנית המושמעת ביותר, בפער משמעותי לעומת כל התוכניות".
האהדה למגל חוצה ככל הנראה את כלל המגזר החרדי, על כל גווניו. פילוח של מכון הסקרים Direct Polls מצא כי 80% מהחרדים שצרכו תוכן בתקופת המלחמה באמצעות ערוצי הטלוויזיה, צרכו את התוכן שלהם דרך תכני ערוץ 14. מדובר בנתון מטלטל שמי שאחראי עליו, באופן כמעט בלעדי, הוא מגל.
לייטנר מספר, כי לא נדיר להיכנס להיכלי הישיבות ולשמוע בחור ישיבה מנגן תוך כדי ויכוח סוער עם חברו בסוגיה תלמודית, "אוי אוי אוי", במנגינה שהפכה למזוהה עם מגל, או לחלופין לשמוע מטבע לשון אידישאי שמגל הכניס חזרה לסלנג – "האסטו געהערט א-מעיישה". כן, אפילו האידיש הייתה צריכה יחצן טוב כמו מגל, כדי לחזור חזרה לישיבות.
מבט בעברו של מגל, יעלה מיד את התמיהה כיצד הוא הפך לכוכב במגזר החרדי. בעבר הגדיר את הבית בו גדל: "בית חילוני בלי פרקטיקה יהודית בכלל, אבל עם זהות יהודית עמוקה". בצבא שירת בשלל תפקידים קרביים, שבשיאם מונה לקצין בסיירת מטכ"ל. עם שחרורו הפך לכוכב עולה בתקשורת הישראלית, תחילה בגלי צה"ל, בהמשך בערוץ 10 ומשם עבר להגשת המהדורה המרכזית בערוץ הראשון, כשנכנס לנעליו של מגיש המהדורה המיתולוגי חיים יבין.
בתחילת העשור הקודם, שאפו בעלי אתר 'וואלה!' להתחרות בטלוויזיה והקימו אולפן חדשות. מגל נבחר להיות הפנים של המהלך, כשמונה לעורך האתר ומגיש המהדורה האינטרנטית. לאורך כל ימיו כעיתונאי מגל נחשב למקורב לחוגי הימין, אך בימיו ב'וואלה!' הוא הפך לכוכב הימין כשהחל להתקוטט עם עיתונאים אחרים וביקר אותם על אופי הסיקור התקשורתי.
כך למשל, בימי 'צוק איתן' העלה האתר קמפיין רחב תחת הכותרת "קודם כל ישראלי". מגל הסביר אז את הקמפיין שלמעשה היה ביקורת גלויה על הקולגות: "התקשורת הישראלית התבלבלה. אני קודם כל בן אדם, קודם כל יהודי, קודם כל ישראלי וקודם כל מייצג את התקשורת הישראלית".
לקראת הבחירות לכנסת העשרים, צירף יו"ר הבית היהודי דאז נפתלי בנט את מגל לרשימת המפלגה. צירופו של מגל למפלגה סומן על ידי הפרשנים הפוליטיים כניסיון של בנט להפוך את מפלגתו – המפד"ל לשעבר – למעין הליכוד ב', מפלגה ימנית כלל ישראלית ולא בהכרח דתית.
בנאום הבכורה שנשא בכנסת, הוא דיבר בשבח "הזהות היהודית הישראלית", אשר יכולה להכיל סתירה מהותית בין אורח חיים חילוני פרטי לבין פרהסיה ציבורית יהודית: "לא כולנו צדיקי הדור ולא כולנו תלמידי חכמים. וכך היה תמיד בעם ישראל. אבל את הבסיס, את הליבה, אנחנו צריכים לפחות לדעת. וחובה עלינו להנחיל. וזה לא משנה כמה מצוות אתה עושה, או לא עושה, ואיך אתה שומר או לא שומר את השבת. שכל אחד יעשה כרצונו. זו דמוקרטיה. אבל בפרהסיה, זו מדינה יהודית. והיא צריכה סממנים כאלה. שונים מכל מקום אחר בעולם. ועל כך גם תהא גאוותנו. מדינה שכשבאים אליה תיירים הם רואים שבת. בפסח הם מרגישים חג. בערב תשעה באב הכול סגור. פה זה לא אוגנדה… לאחרונה חלק מאיתנו אימצו דת חדשה: הפוליטיקלי קורקט. המצווה החשובה ביותר בדת הזאת היא להיזהר לא לדרוך על מוקשים אז אני, בדת הזאת, כופר. ואני אומר בפשטות: אני אדם ליברלי. אני מאמין בחופש הפרט ובשוויון זכויות, אבל אני קודם כל יהודי".
לאחר תקופה קצרה בכנסת הוא התפטר, בעקבות טענות על מעשים לא הולמים והטרדות. מגל התנצל פומבית ואמר "טעיתי, חטאתי". כיום הוא מציג את הדברים אחרת וטוען לרדיפה פוליטית. דבר אחד בטוח: דווקא מנקודת השפל אליה הגיע, מגל נסק לגבהים חדשים. הוא חזר לתקשורת, תחילה כמגיש ב-103 FM ובהמשך הצטרף לערוץ 20 שיהפוך בהמשך לערוץ 14. במהרה הפך למנחה 'הפטריוטים', פאנל עיתונאים ופובליציסטיים המתווכחים על ענייני השעה.
הפולמוסן של בחורי הישיבות
תחת מגל הפכה 'הפטריוטים' למדורת השבט של הימין, אבל לא פחות מכך גם של הציבור החרדי. התוכנית חורכת את קווי הנייעס ודבריו של מגל מגיעים עד ללב היכלי הישיבות, הכוללים והסמינרים.
העיתונאי והסופר יצחק פלדמן, מספר למגזין 'המקום': "הוזמנתי לקעמפ באחת הישיבות המפורסמות, לצד עיתונאים נוספים. כשהגעתי לאולם ראיתי כי הפאנל עוצב בצורה דומה ל'הפטריוטים' ואני נבחרתי להיות המגל של התוכנית, לא לפני שהמפיק דאג להבהיר לי שלבקשת הבחורים עלי להגיב לחברי הפאנל מדי פעם ב"אוי, אוי אוי" במנגינה המפורסמת של מגל".
פלדמן לא הופתע מכך. "אין בחור ישיבה שלא מכיר את מגל", הוא מסביר, "הדמות התקשורתית של מגל היא דמות של פולמוס – הוא מתווכח בתוכנית שלו עם בן כספית, גם 'הפטריוטים' הוא פורמט של ויכוח. בחורי ישיבות אוהבים מי שיש לו את היכולת להתווכח, זה מה שעושים הרי בלימוד. מגל מבטא את הכישרון הזה ואך טבעי שתהיה כלפיו הערצה".
פלדמן מציין, כי הערצה למגל גברה בשנה האחרונה, על רקע הסערות סביב חוק הגיוס, כשמגל הרים את קמפיין מימון המונים 'מחוברים לתורה' לטובת תמיכה באברכי כולל. מגל משתמש במונחים תורניים לטובת הקמפיין 'הסכם יששכר וזבולון', אולם בו זמנית מגל משתמש במה שילכד את ציבור תומכיו לתרום – התנגדות ליועמ"שית. סכום המלגה לאברך 613 שקלים, ולא בגלל שזה בגימטריא תרי"ג, אלא כי זה היה סכום הקצבה החודשית לאברך, קצבה שנעצרה בגין החלטת היועמ"שית בעקבות בג"ץ חוק הגיוס. לפי אתר הקמפיין, עד כה גויסו למעלה ממיליון שקלים.
הקמפיין הוא עוד נדבך למושג שטבע מגל: "הגוש האמוני". מושג זה מייצג חיבור בין כלל קצות המחנה הפוליטי הימני – מסורתיים, דתיים לאומיים, חרד"לים וחרדים. לדברי מגל, לצד המטרה לתת לאברכים "תחושה שיש להם גיבוי מעם ישראל ושיש אנשים רבים שלימוד התורה יקר לליבם. אני רואה בפרויקט הזה הזדמנות לחבר את עם ישראל בלימוד תורה משותף וגם לתת ביטוי לחשיבות ולמעלה של לימוד התורה".
העיתונאי ישראל אלתר גרובייס, עורך המגזין התורני 'קולמוס' ועורך משנה בעיתון 'משפחה' לא מתפלא מהתופעה: "ראשית, הציבור החרדי ימני ובהתאם יש הערצה לעיתונאים ימניים מקצה לקצה", הוא אומר ל'המקום'. "הערצה תנווט לעיתונאים ימניים בתקשורת הכללית, אשר משמשים כדוברים. שנית, במשך שנים הציבור החרדי חש נרדף על ידי התקשורת הכללית. באופן פרדוקסלי, החרדים למרות שנרדפו על ידי התקשורת, הם גם הצרכנים האחרונים שלה. הרי הצעיר החילוני נמצא פחות בתקשורת הממוסדת. והנה מגיע דובר רהוט, קצין סיירת לשעבר, מגיש המהדורה המרכזית והוא זוקף את קומתנו. על פניו זה התחיל כאינטרס קואליציוני למען ביבי, אבל הוא אימץ את הזהות הזו לחלוטין. כיום הוא הסנגור הכי טוב שיש למגזר החרדי ובגישה לא מתנצלת. בנוסף, הוא חברה'מן ומצחיק. חוש הומור זה דבר שחשוב לחרדים".
כמו פלדמן, גם גרובייס סבור כי המאפיין התקשורתי של מגל סייע לו להתקבל בציבור החרדי. "המנגינה שלו היא מנגינה חרדית – הוא פולמוסן, הוא מתווכח וזה מה שאנחנו אוהבים".
איך זה מסתדר עם החיים האישיים שלו? העיתונאי עקיבא נוביק צייץ עליו בעבר: "מצייץ כמו הרב קניבסקי וחי כמו אייל גולן".
גרובייס: "חרדים לא מתעניינים בחיים האישיים של מגל, לא מעניין אותם מי אבא שלו או מה הבן שלו עשה. זה כמו לקוח שמגיע לעורך דין, הוא לא בודק מי הוא בחייו הפרטיים. הוא מחפש סנגור. אם על הדרך הוא גם מעצבן שמאלנים, מה רע?".
אבל אם הוא אוהב אותנו, בטח יש לו גם דרישות מאיתנו?
"זהו שלא", אומר גרובייס בביטחון, "למגל ולציבור החרדי אין חילוקי דעות. הוא מגן על הציבור החרדי בכל מצב, כולל בחוק הגיוס. אני לא חושב שהיה דבר כזה. זה אדם שאתה יכול להיות סמוך ובטוח שמה שלא יקרה הוא לא יהיה נגד חרדים. אנחנו נמצאים בתוך מאבק. מדברים נגדנו, מרסקים אותנו, והנה מגיע מישהו שמעריץ שלנו, מדבר עלינו יפה ותמיד ימצא את המענה הנכון. הכל בשמנו. אנחנו הולכים לכל מקום, כולם כועסים עלינו, לכו לצבא, לכו לצבא. פעם אחת מגיע עיתונאי שמדבר כל כך יפה ומייצג את הצד שלנו – אך טבעי שתהיה הערצה אליו".
"נותן לצעיר החרדי תחושה של רוב"
דברים דומים אומר למגזין 'המקום', יועץ התקשורת, אבי גרינצייג. לדבריו, חרדי שמסתכל על ינון מגל, רואה קודם כל אדם חילוני מהמרכז של הבוהמה – בוגר סיירת מטכ"ל, מגיש המהדורה המרכזית, כוכב טלוויזיה, תל אביבי, שמחובר לציבור החרדי. הוא לא היה אמור להיות בכלל בצד שלנו, והוא בכל זאת לצידנו. קצת כמו נתניהו, בן לאקדמאי, קצין בסיירת שלא היה אמור להיות ימני. בנוסף, מגל הולך לגדולי ישראל להתברך ולהתייעץ אצל רבנים, שומר שבת, לומד, ובאופן כללי מתקרב לדת. "כלומר, ברמה האישית יש כאן אדם שמתקרב אלינו. יש כאן סדרה של היבטים בחיים שהוא באמת מתקרב לדת".
היבט נוסף, לדברי גרינצייג, זו הנאמנות שלו לציבור החרדי, גם כביכול היכן שזה לא משתלם. "לדוגמה, אם פתאום המפלגות החרדיות יקרצו לגנץ, יהיו עיתונאים מהצד השמאלי של המפה שיתחילו לגונן על המפלגות החרדיות. ינון לא שם. גם כשהחרדים עושים משהו שמעצבן אותו, לדוגמה מציבים אולטימטום להפיל את הממשלה, הוא יצדיק אותם. לא היה מעולם איש תקשורת ברמתו שהיה פרו חרדי בכזו רמה.
"על זה צריך להוסיף שני מאפיינים שלא בהכרח קשור לחרדים, אבל מאוד עוזרים: ראשית, הוא מעין 'הקול של העם'. הוא מאוד מחובר למאזינים ולמגיבים ומתקשר עם כל מי שפונה אליו. לתחושתי הוא מרדד קצת במכוון, מתוך מטרה לפנות למכנה הרחב המשותף ככל האפשר. מה שגורם לכך שהציבור הרחב מרגיש 'הוא הפה שלי', כביכול הוא אומר את מה שהם היו רוצים לומר. שנית, יכולת הוויכוח שלו. יהודים בכלל וחרדים בפרט מעריצים וכחנים טובים".
גרינצייג מסכם בתובנה מעניינת: "מידת ההשפעה שלו בלתי נתפסת. הוא בעקיפין הכשיר את ערוץ 14 בתוך הציבור החרדי. זה אמנם לא לגיטימי ברמה של להחזיק טלוויזיה, אבל אנשים לא חוששים לספר שהם נחשפו לתכני הערוץ. בעבר אברך שהיה נחשף לכתבה בערוץ 2 הוא היה מתבייש לספר על זה, כיום זה לגיטימי להגיד בשיחת מסדרון בישיבה: 'שמעתי את ינון בפטריוטים'".
העיתונאי והשדרן אלי ביתאן, משייך את מגל לתופעה בת זמננו של הערצה חרדית ל-3 דמויות שאינן חרדיות: "הדמות הראשונה", הוא אומר למגזין 'המקום', "היא ביבי. יש לו מעמד של רב גדול. לדעתי אם הוא יגיד לחרדים להתגייס, תהיה לזה השפעה גדולה יותר מכל התוכניות שהצבא השקיע בהן עד כה. הוא הפך את הרדיפה שלו לסיפור של החרדים, למרות שהוא לא חרדי. בדיוק כמו עם המזרחים, שהוא הפך את הסיפור שלו לרדיפה של המזרחים, למרות שהוא לא מזרחי.
"השני זה איתמר בן גביר, שנותן לחרדי תחושה של פטריוט בלי שזה באמת יעלה משהו. האמת שזה לא ייחודי רק לבן גביר, אלא לכל הכהניסטים – גם כהנא ומרזל היו כוכבים במגזר. ראשית, הם חצי חרדים מבחינת אורחות חייהם. שנית, בציונות הדתית הוקיעו אותם, לא נתנו להם להסתובב בישיבות ההסדר, ובישיבות החרדיות לא מנעו מהם להיכנס.
"אבל שני הראשונים זה נושא אחר", ממשיך ביתאן בפרשנותו, "הדמות השלישית היא מגל והיא שונה מהשניים הראשונים. הילדים החרדים של לפני דור, גדלו בתודעת מיעוט. היה ברור לכל ילד חרדי שהוא חלק מהמיעוט. לפעמים מיעוט נרדף, לפעמים מיעוט שיושב בקואליציה. מגיע מגל ומספר לצעיר החרדי סיפור אחר – אתה לא מיעוט, אתה הרוב. הוא הרי המציא את המושג 'המחנה האמוני'. הוא מעביר את הצעיר החרדי מתחושת מיעוט לתחושת הרוב. זו תחושה גואלת.
"בשביל אדם שאבא שלו גדל בתודעה של מיעוט נרדף, בא מגל ואומר לו: מה פתאום מיעוט? השמאלנים הם מיעוט, אתה הרוב, אתה חלק מהמחנה האמוני. בתוך המחנה יש אמנם דעות שונות, יש דתיים לאומים, יש מסורתיים, יש חילונים, אבל זה מחנה הפטריוטים שהוא מחנה הרוב. אתה לא בקואליציה כי גפני ודרעי עשו משא ומתן קואליציוני, אלא כי זה המחנה שלך".
לדברי ביתאן, מגל עושה למעשה את מה שהרב שך אמר בנאום השפנים המפורסם. "הרי מה הרב שך אמר? נכון שאולי יש לנו דעות מדיניות של שמאל, אבל בסוף יש את המחנה של אוכלי השרצים ויש את המחנה האמוני. כשהרב שך אמר את זה, רק הרב שך אמר את זה. הליכוד לא חשב ככה, המתנחלים לא חשבו ככה, והחרדים בכלל לא עיכלו את זה. בא מגל ואומר: מה שהרב שך אמר הוא נכון – יש מחנה אחד בישראל: מחנה אמוני".
ומה רע בזה?
"זה מסוכן לחברה החרדית כי זה שקר. החברה החרדית היא לא הרוב. הרי באמת החרדים הם מיעוט והקואליציה, גם אם יש לה מאפיינים אמוניים, היא בסוף קואליציה של אינטרסים. יום אחד הקואליציה הזו תתפרק והחרדים יראו שהם בלי חוק גיוס, בלי תקציבי ישיבות ובלי כל התמיכות והסיוע למשפחות חרדיות. מה הם יעשו אז? הרב שך אמר שאנחנו צריכים לדאוג למחנה האמוני, אבל לא שאנחנו חלק ממנו בהכרח. הדרישה היחידה של מגל מהציבור החרדי זה להיות חלק מהמחנה. למשל, מגל לא מדבר נגד רבנים חרדיים, אבל בשנים האחרונות יש יוצא דופן אחד – הרב בונים שרייבר".
היה זה בתקופת הבחירות הסוערות, הרב שרייבר דיבר נגד החיבור הזהותי לגוש הימין: "אנו מוכרחים לקיים את חובתנו ולצאת להצביע בבחירות פעם אחר פעם, אבל פשתה איזו הרגשה של חיבור כביכול אנו קשורים לגוש מסוים, וניצחון הגוש הרי הוא נצחוננו, והעיתונים מפמפמים במשך שנים למי אנחנו שייכים – האם לצד זה או לצד אחר. יש גם תחושה של הזדהות עם הנרדף, ועם מי שהלך איתנו מימים ימימה".
מגל, בניגוד להרגלו, תקף את הרב שרייבר והגדיר אותו "רב משני" ו"רב קטן" וממש התווכח עם חברו לאולפן בן כספית, על מעמדו של הרב. כך היה גם אחרי שיתד נאמן הסתייג מהחגיגות לביבי בבני ברק.
"זו הדרישה של מגל מהציבור החרדי", אומר ביתאן, "דרישה אחת: להיות חלק מהמחנה ולעמוד במבחן הנאמנות. בתוך המחנה מותר להביע עמדות שונות, אבל קודם כל נאמנות למחנה. היבט דומה ניתן היה לראות בשנה האחרונה. כל פעם שדרעי התחבר לגנץ ואייזנקוט בקבינט, ירדו עליו בפטריוטים. הנאמנות למחנה היא מעל הכל".
אבל ראינו שהאולטימטום של גולדקנופף לנתניהו התקבל אצל מגל בהבנה?
"השאלה מה היה קורה אם האולטימטום היה ממומש. שנית, האולטימטום היה חלק גדול מסיכום ככל הנראה עם גדעון סער, דבר שסביר להניח מגל היה מודע לו".
נעתרות נשיקות שונא
זווית נוספת
קהת הירשפלד
לאף אחד לא מתחשק 'לחרב' לינון מגל שבהחלט מחמיא לנו וטופח על האגו הקיבוצי שלנו. אבל חייב לקום המבוגר האחראי שיזכיר לציבור שלנו, הציבור האיכותי והמעמיק שאנחנו מקווים ומתיימרים להיות, ול'טופ שבטופ' – העולם האברכי, הסיירת הקדמית שזנחה את עול חשבונות הרבים שביקשו להם בני האדם, הסתפקה במועט שבמועט ובלבד שתוכל לשבת בבית ה' כל ימי חייה לחזות בנועם ה' ולהתענג בהיכלו.
– "על מה אתם מתענגים בהיכלו?"
על מה אתם מתענגים? מפעילי קווי תוכן במגזר מדווחים על מיליוני דקות האזנה לתכנים של ינון מגל דרך הטלפון. מליוני דקות בחודש. כדי שיהיה על מה לחזור בחדווה בפני החבר'ה שגם הם צמאים לדבריו? ממש "ישיחו בי יושבי שער"… אנחנו שואלים בכאב וברצינות: אלו שפנים נסכים לבלוע ברמה ההצהרתית כדי לזכות ל'כל הטוב הזה' של יחס תקשורתי ראוי. נעים ככל שיהיה? "לא משנה כמה מצוות אתה עושה, או לא עושה, ואיך אתה שומר או לא שומר את השבת. שכל אחד יעשה כרצונו"? כן משנה. משנה מאוד.
ליהודי מאמין אין בארגז הכלים 'סרגל יחסי' לבחינת טוב ורע. זה סטארט־אפ חדש שמספק העולם הפוסט־מודרני שבו האמת עצמה יחסית. אצלנו בבית פנימה יש סרגל אחד של אמת מוחלטת שהוא מחויבות מלאה לדקדוק ההלכה קלה כבחמורה כפי שהיא משתקפת בד' חלקי שולחן ערוך וגם ב'שולחן ערוך החמישי' של מידות מתוקנות ועדינות נפש.
כל דבר אחר הוא חומר נפץ וככזה צריך להתייחס אליו. הוא יכול להיות שימושי עבורנו, יכול לתרום בהסברה ובקידום סדר יום של 'המחנה האמוני' ברחוב החילוני וזה יכול להיות נהדר ורצוי. אבל החדירה של התכנים הללו אל המחנה החרדי פנימה, בצורתם ההמונית, היא קו אדום בוהק שאמור להטריד כל אב ואם בציבור החרדי.
בחור ישיבה אמור להתבייש בתכנים הללו וברמתם, גם אם הוא צורך אותם כבידור. ודאי שלא ראויה ההזדהות העמוקה שפגשנו שוב ושוב במהלך קריאת הכתבה. כשמישהו לא מסכים איתך, לא חי כמוך, אבל מנשק אותך שוב ושוב, זה לא רק משום שהוא דגל ב"אמונה" של 'חיה ותן לחיות', אלא כי הוא מוצץ ממך משהו. ואדם ביקורתי אמור לנסות לחשוב מה הוא המשהו הזה, אם זו מחויבות פוליטית למחנה מסוים. או סתם טובה כלכלית זמנית מהסטייל של מכירת כובעים, קידום עסקי מילואימניקים בתשלום, או ניהול קרנות תמיכה באברכים.
יש בינינו מי שבעד אינטגרציה של החרדים בישראליות, כי הם רואים בה את המציאות בישראל. הישראליות הזו שחלקנו מתערים בה אינה רק הישראליות של 'המחנה האמוני' שהוא שם מכובס חדש של 'המחנה הלאומי' שהוא בתורו שם מכובס ישן של מחנה הימין הלאומי בישראל. הם מאמינים בהתמודדות עם המציאות ובאי-בריחה ממנה ומכאן התמיכה באינטגרציה עם הישראליות. אך זו תהיה אפשרית, רק מנקודת חוזק ערכית של החרדיות בעמדותיה האמוניות והחינוכיות. ינון מגל כאדם וכתופעה, טוב לחרדים, לפחות בשלב זה. אבל התכנים וההערצה – ה'מגל'ומניה – פשוט לא מתאימים.
"התרבות הזאת לא לנו. כי בלבנו אש" [עדי רן]