אחד הקולות שנשמעים לא מעט בבליל הקולות שמקיף אותנו בתקופה הקשה הזו, הוא הקול המבקש להנמיך חשיפה לזוועות. לשמוע פחות, לסנן את המראות ובאופן כללי לייצר חומת הגנה מהרוע. ויש לו לקול הזה סיבות וסימוכין, מחקרים תומכים וחוויה אישית שאינה משתמעת לשתי פנים: אסור להשאיר את צינור המידע פתוח ללא בקרה. ההשלכות הנפשיות קשות, מצב המורל נפגע, וכמוהו גם מצב החוסן. כשהשיח עובר לילדים, המסקנות אפילו חותכות יותר. חובה לשמור על נפש הנוער, להגן על הלב הרך, להיזהר שלא לחלל את התמימות.
אולי לכן, כשיומיים אחרי אסון שמחת תורה שיתפה אותי חברה יראת שמיים בהחלטה שלה שלא לחשוף את עצמה מבחירה לאף פריט מידע מהמלחמה הרעה שהחלה, זה הרגיש לי הגיוני.
היו צריכים לעבור כמה שבועות, ובתוכם נהר בלתי פוסק של כאב ושל צער, כדי שאזהה בעצמי אי נוחות לנוכח ההחלטה הזו. הימים שבאו הביאו איתם קולות ומראות שסדקו את הלב, ושברו את כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים. ההחלטה לעצום עיניים למולם נראתה לי פתאום מנותקת.
שאלת השותפות של הקהילה החרדית במרחב הישראלי, מעולם לא הרגישה מדממת יותר. דיונים על התגייסות אזרחית, שירות משמעותי ושוויון בנטל נעשו משמעותיים מאי פעם. המחשבה על 'איך בכל זאת מגלים אחריות?' מעסיקה רבים. ואולי, כך נדמה לי, רגע לפני שאנו רצים לענות על השאלה…
