הרגע שלנו לומר: עברי אנוכי

המאורעות המטלטלים שעברנו בשמחת תורה והתגובות להם בעולם, קוראים לנו, בני הציבור החרדי, להיכנס למרחב הציבורי במלוא קומתנו התורנית ולחזק את השיבה הציבורית אל היהדות

אולי יעניין אותך גם

"המנורה" הוא סיפור קצר שחובר על-ידי בנימין זאב הרצל ופורסם בעיתון Die Welt הגרמני חודשים ספורים לאחר הקונגרס הציוני הראשון, בדצמבר 1897. בתיאור אוטוביוגרפי מובהק כותב הרצל על אדם, יהודי מתבולל, שכבר מזמן "לא שם לב למקור מחצבתו היהודי ולאמונת אבותיו". ואולם, הופעת "השנאה הישנה בנוסחתה החדשה" – גילויי אנטישמיות שהוא חשב וקיווה שפסו מן העולם – "הטתה את לבו לחפש ולדעת את מקורה, את יהדותו, ומה שאי אפשר היה לו בימים הראשונים הטובים". ייסורי נפשו הפכו "לפצע מדמם עצום", ולצד הכאב, אהבתו ליהדותו רק הלכה וגדלה, עד "שיצאה מגדר הרגשה כהה ותהי לרעיון זך ובהיר, כי יש רק דרך אחת להימלט מעוני היהודים, והיא: השיבה אל היהדות".

נחוש להעניק לילדיו חינוך יהודי, רכש גיבור הסיפור חנוכייה והחל להדליק את נרות החנוכה, תוך שהוא מספר לילדיו על מקור החג: "המאורע הנפלא בפך השמן, שנעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, תולדות העלייה מגלות בבל, הבית השני, המכבים". הוא אמנם לא ידע הרבה, אך דאג להעביר לילדיו את אשר יכול. הוא הכיר בכך שייתכן כי בני דורו, שהתחנכו תחת השפעתן של תרבויות זרות, כבר לא יהיו מוכשרים לאותה שיבה, "אבל הדור שיבא אחריו יהיה מוכשר לכך, אם יתוו לו את הדרך בעוד מועד". 

כך הפכו ימי החנוכה לזמן של תקווה והשראה, עד שהגיע השיא של היום האחרון:

"שפעת אורה הפיצה המנורה. עיני הילדים הפיקו נֹגה. ובעיני מיודענו היתה חזות הכל משל ודמיון להתעוררות האומה. בתחילה נר אחד, והנה עוד חֹשך, והנר היחידי עוד עצוב למראה. ואחריו ימצא לו חבר, ועוד אחד, עוד אחדים. האפלה כליל תחלוף. בראשונה יזרח האור לצעירים, לדלים, ואחרי–כן ילוו עליהם האחרים, אוהבי הצדק, האמת, החרות, ההתקדמות, האנושות, היֹפי. וכשכל הנרות דולקים נשתומם ונשמח על המפעל שנעשה ואין כהונה המאשרת את בעליה כזו של השַׁמש בהיכל האור".

יהודים רבים, בוודאי חרדים, מכירים יותר את מחשבותיו של הרצל משנת 1893 (כפי שמצוין ברשומותיו ביומן) על המרת הדת ההמונית של יהודי אוסטריה כפתרון לבעיית היהודים. אולם זו הייתה מחשבה חולפת בלבד, והסנטימנט האחרון, זה שמנוסח ב"המנורה", ניצח בסופו של יום. אותם רעיונות, גם אם ללא עוצמת התשוקה, באים לידי ביטוי בחוברת "מדינת היהודים" משנת 1896, שבה הוא מתווכח בפירוש עם אלו הסבורים שהתבוללות היא פתרון טוב לצרות היהודים. בניגוד אליהם סבר הרצל כי עם ישראל אינו צריך, אינו רוצה ואינו יכול להפסיק להתקיים: "ענפים רבים יבולו, יפלו מעלינו, אך גזענו חי וקיים לעד". "אשר על כן", הוא כותב בסוף החוברת, "אני חושב כי יקום דור חדש ונפלא בקרב בני עמנו, דור המכבים יקום ושב לתחיה".

אני מציין את דברי הרצל ב"המנורה" משום שהם הפכו אקטואליים להפליא. דומני כי שוב אנו חיים בשעת "המנורה", שעה הרצליאנית שקוראת לנו לשוב אל היהדות ברוחם של בני חשמונאי.

***

הרב אברהם אליהו קפלן זצ"ל, ראש בית המדרש לרבנים בברלין ודמות מופת שנפטר באופן טרגי בשנת 1924, בהיותו צעיר בשנים, נשא מספד מרגש לחוזה המדינה היהודית. "הוא לא לִמְדנו תורת משה, הוא לא לִמְדנו הלכה ואגדה, הוא לא לִמְדנו חכמת ישראל ומוסר היהדות – כי את כל אלה לא הורו לו מעולם", פתח ואמר, "אך הוא לְִמדנו לומר שתי מילים, בהזדמנויות כאלה אשר עד לו – לא העזנו ולא יכולנו לאמרן בהן: עברי אנכי!".  

כמו אצל בני חשמונאי, שלא התעוררו להילחם עד שגזרו היוונים גזרות קשות נגד היהדות, כך התעוררותו של הרצל נבעה מתוך עוינות גלויה. פרשת דרייפוס, שבה הואשם לשווא קצין יהודי בצבא צרפת בריגול ובגידה, היוותה הקש ששבר את גב התקווה שנתן בהיטמעות היהודים בתוך עמי אירופה. מתוך השבר הגה הרצל את רעיון השיבה ליהדות – קריאת "עברי אנכי!" שחרגה מתחום הפרט ופלשה לתוך הספרה הציבורית והמדינית.

ואולם, מלאכת התשובה אינה מן הקלות. הרצל בעצמו הזהיר מפני הרוחות הזרות שהשתרבבו אל המחנה, ואשר לא כולן יכולות להשתלב בתוך מסגרת יהודית. רוחות אלו, שבהן דעות, ערכים ותרבות הזרים למהותה של היהדות, דבקו בתנועת הרצל ואף במדינה שקמה מתוכה. אפילו במלכות בית חשמונאי, שלחמה מלחמת חורמה נגד היוונים וההתייוונות, דבקו רוחות זרות שהביאו לבסוף לחורבנה. ברור שעבודת הליבון והבירור שלנו – עבודת התשובה של היהדות במישור הציבורי והפוליטי – לא הסתיימה.

והנה, יובל וחצי לאחר קום המדינה, שוב עומדים אנו בשעת התעוררות. זוועות שמחת תורה שהחזירו אותנו לקישינב ובאבי יאר, ופריצת הרגש האנטישמי גם בקרב מי שרצינו לראות כידידים ושותפים, גררו בקרבנו שיבה חדשה אל היהדות וקריאה מחודשת של "עברי אנכי!". "במסגרת חשבון הנפש והדברים שחשבתי והיום אני חושב אחרת", כתב הסופר והעיתונאי עומר ברק, "עולות לי שתי מילים בלבד, שתי מילים שסירבתי להגיד אותן: אני יהודי'". חנין מג'אדלה, כותבת קבועה בעיתון הארץ, כתבה על התפכחות השמאל כי רבים התעוררו "לשנות עמדה, לראות בבהירות את המציאות, להבין שהם יהודים, קודם כל יהודים, ולכן אין ברירה אלא לזוז ימינה". דומה שהיא צודקת.

גם מעבר לים, רבים הפנימו שאין לנו בית אחר וכי עלינו לשוב ולקרוא "עברי אנכי!". אליוט קוסגרוב, רב קונסרבטיבי וקול בולט ביהדות ארה"ב, כתב שיש לשים קץ לתהליך היחלשות היהדות, שאותה הוא מכנה "אנוסים בהיפוך": "בניגוד לאנוסים של פעם, שהמירו את דתם אך נותרו נאמנים בסתר ליהדותם, יהודי ארה"ב הרגישו בנוח זה כמה עשורים ביהדותם הגלויה אך התרחקו מקיום דתם ומעורבות מהותית בתרבותם". מול האנטישמיות החדשה, קוסגרוב תבע את אחיו לחזור למסורת ישראל ולדאוג להשמעת קול יהודי אותנטי. סקרים שנערכו בבתי חב"ד לאורכה ורוחבה של ארה"ב גילו עלייה משמעותית בנוכחות בתפילות ואירועים, לצד צמיחה דרמטית בקיום מצוות ומנהגי ישראל – הדלקת נרות שבת, קריאת שמע יומית, הפרשת חלה, וענידת תכשיטים וסמלים בעלי אופי יהודי (מתוך 211 משיבים, 98% העידו על תופעת התחזקות בקיום מנהגי ישראל). המפגן העצום בוושינגטון, ששילב כוחות בין כל הקבוצות היהודיות של ארה"ב, מעיד אף הוא על גודל השעה.

קריאות אלו מרגשות. יש בהן תקווה עצומה. ואולם, מרגשת לא פחות ההתעוררות החרדית. הטראומה הלאומית הורגשה היטב גם על בשרנו, בשר היהדות החרדית. גם אנחנו קמים, מתעודדים, וחולקים את ההתעוררות של העם כולו.

***

רק אתמול (נר שישי של חנוכה) הגעתי לבסיס חיל האוויר באזור חיפה כדי להעביר שיעור ל-140 מסיימי מחזור נוסף בשלב ב' של שירות צבאי. מדובר במחזה יוצא דופן ומעורר השראה, שהזכיר לי שורות נוספות בהספדו של הרב קפלן: 

"אכן, בבית המדרש ליד העמוד יכולנו לומר זאת תמיד. יכולנו אפילו לכתב ולקרא זאת בכל ספרינו ומאמרינו, בכל עיתונינו וחוברותינו; יכולנו להכריז על עצמנו כעל עם בכל מקום שתרצו, רק לא במקום אחד – באותו מקום בו מיוצגים ביתר שאת כל אומות העולם – במדיניות העולמית!".

גם אחרי קום המדינה חששה היהדות החרדית – שמא בצדק מוחלט – מאותם אלמנטים מזיקים שנכרכו בגרסה המדינית של כרם ישראל. החשש גזר גישה מתבדלת: לא רק מהמטען הערכי והתרבותי הזרים, אלא מהקריאה המחודשת של "עברי אנכי!". אצל היהדות החרדית נותרה הקריאה, והמעשים הנגזרים ממנה, חבויים בתוך בית המדרש.

כעת, לאחרי שבעים וחמש שנות צמיחה ושגשוג, חווה היהדות החרדית קריאה מחודשת אל הדגל: דגל של קריאת "עברי אנכי!" גם בספֵרה הציבורית – במוסדות המדינה, ברשויותיה השונות, ואפילו בצה"ל. בעידן שבו החילוניות עברה לקרב מאסף והציבור החרדי, בחסדי שמים, גדול ומלא ובטוח בדרכו, עומדים אנו בפני הזדמנות יוצאת דופן של נטילת אחריות מחודשת. 

תוך שמירה על ערכינו המכוננים – התורה והמצווה, הזהירות בקלה כחמורה, הדבקות ברוח הקהילה והריחוק מכל דבר רע – אין ספק שכניסתנו למרחב הציבורי תוכל לתת תנופה מחודשת למדינת היהודים ולוודא שלא ידבק במציאות שלנו גורלה המר של מלכות בית חשמונאי.

ככה, בעזרת ה', ננצח.

אולי יעניין אותך גם

תנועת הצדיקות

עם שיבתנו לארץ ישראל, עלינו להסיר מעלינו את טומאת העוול והעקמומיות, ולשים במוקד עבודת ה' את ההליכה ביושר, הן במישור הפרטי והן במישור הציבורי

אהוד בן יהודה

זרם התודעה

שכר ועונש

איך אנחנו תופסים שכר ועונש, עד כמה הגיהנום שלנו מפחיד, ולמה גן העדן נראה משעמם עד מוות?

שולי אביטבול

רוחות העונה

שאוני בליבכן

החזון של שרה שנירר לחבר את הילדות והנערות לאוצרות הרוח היהודיים התגשם מעבר לציפיותי. מימוש החזון של שרה שנירר גם על נשים בשנות הבגרות ממתין לממשיכות של המורה הגדולה

עינת ישפה

פסיכולוגיה

למה דווקא עכשיו אין לי רעיון?

המוח שלנו נוטה לצמצם את היצירתיות ויכולות החשיבה בעיתות חירום. ביכולתינו להימנע מאימוץ דפוסים כאלה במצבי לחץ שגרתיים, על מנת להתמודד היטב עם המשימות שבפנינו

מדריך מעשי למתמודדים עם אתגרים נפשיים בשידוכים

בואו נדבר על חשיבות השיח הפתוח והכנות בנושא בריאות הנפש והשימוש בתרופות בין משודכים. בואו נתייחס לסטיגמה הקיימת בחברה והאתגר שבאיזון בין הצורך בפתיחות לבין הרצון להימנע מסטיגמות. שיתוף פתוח ואמיתי יהווה בסיס טוב לבניית מערכת יחסים בריאה בינינו

ילדי מפתח: הורים בעבודה, ילדים בבית

איך מתמודדים "ילדי מפתח" עם שהייה לבד בבית במשך שעות ארוכות, בזמן שההורים בעבודה? ואיך מתמודדים ההורים עם רגשות האשם, ועם האתגרים המעשיים? ורד בורנשטיין אספה קולות של הורים שמתמודדים עם המצב שהפך מחריג לנורמה, ושמעה גם את אלו שבחרו לשנות כיוון

כניסת מנויים

כניסת מנויים