זה היה מניין המעריב האחרון בבית הכנסת השכונתי, אחרוני המתפללים ארזו עצמם לכיוון החניה.
הם יוצאים והוא בא, דניאל, מי שתפקידו היה לנקות את בית הכנסת לכבוד שבת קודש.
ידיו אוחזות בדלי מגב וחומרי ניקוי, ועל גבו השפוף עול פרנסת ביתו, ודאגה בלתי פוסקת לאשתו האהובה שחולה במחלה הארורה.
משה, שגם מזלו לא האיר לו פנים באותה התקופה, היה המתפלל האחרון. הוא בירך את דניאל לשלום ודרש בשלומה של רעייתו. דניאל, בעברית שבורה ולב שבור, שח בפניו את מצבה העגום של רעייתו, והפטיר באמונה כי בעזרת ה' יהיה בסדר.
הפה אמר יהיה בסדר, אך הבעת הפנים סיפרה עתיד אחר.
בראשו של משה הסתחררו מחשבות על צדק ושוויון, שכר ועונש, וסדר אלוקי שבעיניים המוגבלות שלנו נראה כמו רצף אקראי חסר היגיון.
רגע לפני שיצא מבית הכנסת הוציא משה את הארנק, שלף משם שטר בעל ערך, והניח אותו על המדרגה האחרונה.
לפנות בוקר כשעיניו טרוטות מעייפות ומאמץ, ירד דניאל במדרגות.
בית הכנסת לבש לבן, וניחוח של מסירות נפש עלה בשער השמיים.
"לכבוד שבת קודש״, מלמל דניאל, ובא לצאת אל הרחוב השקט, כשעיניו צדו את השטר הזרוק על המדרגה.
הוא התכופף להרים את המציאה ומשהו בליבו אמר לו שמשה, המתפלל האחרון איתו דיבר, אחראי למציאה.
למחרת הרים טלפון למשה שהכחיש בכל מכל, ואמר לו שלפי ההלכה ״הרי אלו שלו״.
