זה היה מניין המעריב האחרון בבית הכנסת השכונתי, אחרוני המתפללים ארזו עצמם לכיוון החניה.
הם יוצאים והוא בא, דניאל, מי שתפקידו היה לנקות את בית הכנסת לכבוד שבת קודש.
ידיו אוחזות בדלי מגב וחומרי ניקוי, ועל גבו השפוף עול פרנסת ביתו, ודאגה בלתי פוסקת לאשתו האהובה שחולה במחלה הארורה.
משה, שגם מזלו לא האיר לו פנים באותה התקופה, היה המתפלל האחרון. הוא בירך את דניאל לשלום ודרש בשלומה של רעייתו. דניאל, בעברית שבורה ולב שבור, שח בפניו את מצבה העגום של רעייתו, והפטיר באמונה כי בעזרת ה' יהיה בסדר.
הפה אמר יהיה בסדר, אך הבעת הפנים סיפרה עתיד אחר.
בראשו של משה הסתחררו מחשבות על צדק ושוויון, שכר ועונש, וסדר אלוקי שבעיניים המוגבלות שלנו נראה כמו רצף אקראי חסר היגיון.
רגע לפני שיצא מבית הכנסת הוציא משה את הארנק, שלף משם שטר בעל ערך, והניח אותו על המדרגה האחרונה.
לפנות בוקר כשעיניו טרוטות מעייפות ומאמץ, ירד דניאל במדרגות.
בית הכנסת לבש לבן, וניחוח של מסירות נפש עלה בשער השמיים.
"לכבוד שבת קודש״, מלמל דניאל, ובא לצאת אל הרחוב השקט, כשעיניו צדו את השטר הזרוק על המדרגה.
הוא התכופף להרים את המציאה ומשהו בליבו אמר לו שמשה, המתפלל האחרון איתו דיבר, אחראי למציאה.
למחרת הרים טלפון למשה שהכחיש בכל מכל, ואמר לו שלפי ההלכה ״הרי אלו שלו״.
מסכת הייסורים של אשתו תמה, והיא הלכה לדרכה בעולם הנשמות.
משה הגיע לנחם על אף שלא ידע מה אפשר לומר, הוא התיישב והקשיב לדברים שהיו לבני המנוחה לספר על אמא שהיתה עבורם הכל.
דניאל היה מובס, הוא לא יכול היה לשבת שם יותר מכמה דקות. לראות את ילדיו, הקטן רק בן 11, משפחה שלמה שניצבת מול אתגרי החיים החדשים, ורק הוא יודע כי המחלה שלקחה מהם את אמא, מקננת גם בו, ומי יודע כמה זמן יש לו.
זה היה גדול עליו.
הוא ישב בגינה על כסא אבלים נמוך ועיניו עקבו אחרי זחל ירוק שטיפס על עץ התפוז שמעולם לא נתן פרי.
משה יצא אליו וביקש לנחם אותו ככתוב.
דניאל אמר לו תודה על שהגיע, ותודה על האוזן הקשבת שהציע לו כשניפגשו לעיתים, וביקש לומר לו תודה נוספת.
עם הכסף שהשארת בבית הכנסת ביום חמישי לפני שבועיים, לקחתי את רעייתי ע״ה למסעדה, ולמעשה היתה זאת הסעודה האחרונה שלה.
אין לך מושג כמה היא שמחה, כמה זה עשה לה טוב, חזרנו שלושים שנה אחורה זה הרגיש לנו כמו הדייט בו החלטנו לקשור את הגורל שלנו זה בזו.
וכמו גורלה, כך גם גורלו. דניאל נפטר זמן קצר אחרי אשתו, והשאיר משפחה יפה לבדה מול העולם.
לפני תקופה קצרה קיבל משה מתנה מחבר טוב שלו, ציור יקר של עיר דוד וירושלים. כשראה את החתימה שעל הציור, וזיהה את השם ״בינו קליקשטיין״ כשמו של בן של דניאל ז״ל, התקשר מרוגש לחבר שקנה לו את הציור, וסיפר לו את הסיפור הקטן על השטר והסעודה.
וכמו סיפור בעולם, שקיים רק בכדי שיוכל להיספר, סיפר החבר לבינו את הסיפור על הסעודה האחרונה של הוריו האהובים.
וביום חמישי האחרון קיבל משה את הציור הזה, שעלה לו שטר אחד שהערך האמיתי שלו יישאר לנצח.
