שתי דמויות מופיעות בדברי ישעיהו הנביא וטענתן בפיהם – טענה הקשורה לקשר רופף לעם היהודי. האחת היא דמותו של גר־הצדק. הגר אמנם הצטרף לעם ישראל, אך הוא נבדל ממנו מצד עברו: "הַבְדֵּל יַבְדִּילַנִי ה' מֵעַל עַמּוֹ" (נו, ג). השנייה היא דמות הסריס, מי שנבדל מהעם היהודי מצד עתידו, שכן הוא אינו יכול להביא ילדים לעולם: "הֵן אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ" (שם).
אילו דמויות מעין אלו היו מגיעות אלינו עם שאלות דומות, נדמה שהיינו דוחים אותן בקלות. "שמרו את מצוות ה'", היינו אומרים, "וזכו לשכר הנצחי של עולם הבא". אין הרי הבדל בין יהודי ליהודי: "מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה" (ויקרא כד, כב). מדוע אפוא שייגרע חלקם של הגר והסריס מחלקו של שאר העם?
ואולם, ישעיהו נותן תשובה משמעותית הרבה יותר. להלן התשובה לסריסים: "כִּי כֹה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת" (ישעיהו נו, ד-ה). כלומר, טענת העדר העתיד היא בהחלט טענה: ככל שהנצחיות בעולם הזה נתונה בספק, כך גם קיומה לעולם הבא אינו איתן. ואולם, התשובה בצידה.
הקב"ה משיב לסריסים שככל שהם יחזיקו בברית, הרי שהם יהפכו להיות חלק מהותי מנצחיות העם היהודי. המעשים, והאנשים שמאחוריהם – "יד ושם" – יעשו רושם בתוך "ביתי וחומותי", בתמצית הפנימית של העם היהודי. כלומר, הקב"ה קובע "מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח" (שמואל ב יד, יד) ודואג בדרכים כמוסות עמו שכל מי שמחזיק בברית יזכה להיות חלק נצחי של עם ישראל.
סוגיה זו רלוונטית במיוחד לחג הפורים. היהודים הנמצאים בשושן ובמדינות המלך הינם רחוקים מ"ביתי וחומותי", ולכן עולה השאלה: שמא נצחיותם אינה מובטחת? שאלת הסריס הנשאלת בדברי ישעיהו באופן פרטי הופכת במגילת אסתר לשאלה ציבורית: אולי עם ישראל הנמצא בגולה מאבד את חלקו ונחלתו בברית, הקשורה בקשר אדוק עם הארץ שניתנה לאברהם אבינו, וכעת יאבד ישראל בין הגוים?
תשובת המגילה היא שאין אפשרות כזאת: "וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל אֶסְתֵּר אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים. כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת" (אסתר ד, יג-יד). כמו הסריס, מקומה של אסתר מלכת פרס בתוך עם ישראל מפוקפק מאוד. אומר לה אפוא מרדכי: אם תנהגי כבת־ברית, אזי תהיי חלק מהנצח המובנה של עם ישראל; וָלא – עם ישראל יינצל אך את ובית אביך תאבדו.
בדרך רמז קובעים חז"ל שמסיבה זו אנו מקדימים את תרומת מחצית השקל לגזירת המן (מגילה יג, ב). תרומת מחצית השקל נישאת על-ידי כל יחיד ויחיד בעם היהודי בתור קביעת עובדה שכולם שייכים ל"ביתי וחומותי" – כולנו שייכים לנצח הפנימי של העם היהודי. לכולנו יד ושם.
הפילוג הפוקד בשבועות האחרונים את העם היושב בציון מדיר שינה מעינינו. כיצד נוכל לאחות את קרעי העם הפרום והפרוד? האם תקוותנו אבדה לנצח?
שמא יש לנס פורים מה ללמד אותנו בכך. ראשית, העם היהודי הוא אכן נצחי. גם בהיותם רחוקים, בני ישראל מעוגנים תמיד "בביתי ובחומותי", בקשר בין שמים וארץ המגדיר את מהות הברית. ושנית, לבני ישראל יש מכנה משותף עמוק, גם כיום, והוא השייכות לברית: "ומחזיקים בבריתי".
אחוזים עצומים מתוך ההורים היהודיים בישראל ממשיכים כיום למול את בניהם. אחוזים ענקיים ממשיכים לקיים את ליל הסדר, לצום ביום הכיפורים, ולציין את יום השבת – גם אם לא לשמרו בפרטיו ההלכתיים. זה גם מה שאמור לאחות את הקרע שבעם – מכנה משותף עמוק של יהדות, של החזקה בברית שבה תלויה השייכות של כולנו לנצח.
כיצד ייקבע מכנה משותף זה בתוך העם? התשובה לכך תלויה בנו. פורים מזכיר שעם ישראל אינו מורכב מ"הם ואנחנו" אלא מ"אנחנו ואנחנו". בלהט הוויכוח בין ציבורים ופלגים שונים עלולה להישכח העובדה שכולנו בני ברית, כולנו חלק מהנצח המשותף של העם היהודי. עד כמה שנפנים את הנקודה, נוכל לעורר אותה ולהציבה במרכז המאחד של החברה הישראלית.
