זמן הלאומיות החרדית 

מחד, מדינת ישראל הצליחה מעל ומעבר לכל ציפייה. היא הביסה את כל אויביה מסביב, קיבצה מיליוני יהודים מרחבי העולם, הקימה כלכלה משגשגת וצבא עוצמתי, ביססה את זרועות השלטון ואת המוסדות והפכה למעצמה בינלאומית. כמו שכולנו יודעים היטב, היא רחוקה מאד מלהיות מושלמת, אבל בתמונה הגדולה מדובר, עדיין, בתופעה יוצאת דופן.

גם היהדות החרדית זכתה להצלחה כבירה. היא צמחה מממדים קטנים וצנועים – כשניים וחצי אחוזים מתוך אוכלוסיית המדינה בשעת הקמתה – לממדים אדירים של כ-14 אחוזים כיום. היא הקימה מוסדות מפוארים של ישיבות וכוללים, קהילות של אברכים ובני תורה, חצרות חסידיות, שירותי קהילה ודת מפותחים, תנועת התשובה שכמוה לא נודעה מעולם, ועוד. היא אף הגיעה להישגים פוליטיים יוצאי דופן, עד שכמעט כל קואליציה שקמה מאז 1977 כללה את המפלגות החרדיות.

עם התעצמות היהדות החרדית, מודל הקווים המקבילים התחיל להיסדק: הלך והתברר שאין לו היתכנות. מהצד הישראלי, החרדים הפכו להיות נטל משמעותי על המדינה, בעיקר במישור הכלכלי. על כך מתווסף עניין ההוגנות: כפי שטענו בני לבן נגד יעקב אבינו, טענו הישראלים מול הציבור החרדי כי "מֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה" (בראשית לא, א), ובגרסה המודרנית: אין זכויות ללא חובות. 

גם מהצד החרדי, ההתבדלות המוחלטת הפכה בלתי אפשרית, משלוש סיבות. האחת היא גודל: חברה כה גדולה חייבת, כלכלית וריאלית, את המעורבות העמוקה עם המדינה. כשהחרדים שרים בממשלה וחברים בקבינט, ממי כבר אפשר להתבדל? סיבה שנייה היא המדיה החדשה: חדירת האינטרנט יצרה אזורים משותפים שלא תלויים בגאוגרפיה. ושלישית, הזמן עושה את שלו, וההימצאות המשותפת במשך עשורים ארוכים גזרה על החרדים מגוון תהליכי 'ישראליזציה'.

ועדיין, הקווים נותרו מקבילים בחלקם הגדול. הפוליטיקה החרדית, בוודאי זו האשכנזית, ממשיכה לדבר באותה הרטוריקה: אנחנו כאן בשביל לקיים את עולם התורה, וזהו. נושא השירות הצבאי, הנושא המשמעותי ביותר בזירת השילוב מאז ה-7 באוקטובר, נותר בלתי פתור בעליל. והניתוק חוגג. בתקופה שנראית נוטה להתקרבות, מה מתחזק בכוח את הניתוק? התשובה במילה אחת: אידיאולוגיה. ובשתי מילים: אנטי-לאומיות.

אנטי-לאומיות

אופייה של האידיאולוגיה החרדית המקובלת אינו לאומי, במובן של הלימה כמה שיותר מלאה בין העם לבין המדינה. הסיבה לכך היא שחרדים, באידיאולוגיה המקורית, מעולם לא תמכו במדינת ישראל, ואינם תומכים במדינה יהודית כלשהי. 

דברי הרב דב לנדו בפרסום שהוזכר בתחילת הטור, בולטים בשלילת הלאומיות. מבחינתו, הרי ש"אפשר בלי מדינה לחיות טוב עם הערבים". בזמנו, עוד קודם לקום המדינה, הייתה הזדמנות לכבד את הערבים ולחיות תחת חסותם, ומצב זה היה עדיף על המצב של ריבונות יהודית: "אפשר כמו שר' חיים זוננפלד עשה, לכבד את הערבים, היה די טוב שמושלים כאן הערבים, מצב הכי טוב". 

כמו לא מעט מבין תלמידי ה'חזון איש', הרב דב לנדו הינו בעל תפיסה אנטי-לאומית מרחיקת לכת: עדיף לחיות תחת ערבים – להישאר בגלות תחת מדינות ערביות למרות הדיכוי והרדיפה שידעו היהודים תחתן – ולא לדחות את הקץ בהקמת מדינה יהודית. הרב דוד שמידל, ברשימת דברים מתוך שיעורו של הרב גדליה נדל זצ"ל, ציטט את הסיבה מדוע החרדים אינם משרתים בצבא. לדבריו, הסיבה אינה בגלל הצורך בלומדי תורה, הסכנות הרוחניות של השירות, או כדי שלא תשתכח תורה מישראל. הסיבה האמיתית היא בגלל שלילת הלאומיות:

" מלחמות שערכו כאן והצבא דְכאן אין מגמתם הצלת נפשות ישראל מצר העומד לכלותם. מלחמתם היא על קיומה של המדינה. כמו צבאותיהם של כל מדינות הגוים. אין ויכוח שכך הוא. הכל מודים בזה. וההבדל הוא ברור. […] קיומה של המדינה הוא דבר שאין לנו שום ענין בו. לא מקובל ולא יתכן להכריח איש להילחם עבור משימה שאין לו שום עניין בה. "

לדבריו, אין כל לגיטימציה לחייב אדם להילחם למען מדינה שאינה שלו ואינה לטובתו. "קיומה של המדינה אינו מוסיף לנו כלום לתכלית שעבורה אנו נמצאים בעולם הזה, ולכן אין לנו שום ענין בה". מדוע אפוא שנילחם עליה? אפשר, אמנם, לטעון כי יש מעלה ויתרון בעצמאות מדינית, אך "אנו אין לנו שום מסורת איך לעשות זאת", שכן המסורת שלנו מסתכמת בחיי גלות: "מאבותינו קיבלנו רק איך לקיים התורה בגלות".

"הטוב עבורנו", מסיים הרב שמידל את ציטוט הדברים, "הוא להיות תחת שלטונו של גוי הגון ושם נעבוד את בוראנו". רוצים להיות בארץ ישראל, אבל הכי טוב שזה יקרה תחת "גוי הגון". אנטי-לאומיות, בהחלט. עד היום, הקו הרשמי של היהדות החרדית ממשיך לתחזק את אותה התפיסה, כפי שמוכיחים מאמרי מערכת חוזרים ונשנים בעיתון 'יתד נאמן'. בעיני ההשקפה הרשמית, אין אפשרות לאחד בין שני הקווים, או אפילו לקרב ביניהם. הקו הישראלי לבדו, וזה החרדי לבדו.

חרדיות לאומית

למרות הקו הרשמי הנ"ל, אין מנוס מלהכיר בעובדות בשטח: הזמן עושה את שלו, וחרדים רבים כיום אימצו לעצמם תפיסה לאומית. 

מצד אחד, מדובר בתהליך כללי לקראת מעורבות בזירה הארצית, כולל בזו הלאומית. ציינתי בעבר את דברי הרב חיים גריינמן זצ"ל, אף הוא מתלמידי ה'חזון איש', שכתב כי אין שום עניין בקידום תחומים ארציים – הציטוט עסק ברפואה. ברור שרוב החרדים לא יסכימו לכך ויראו בהשקעה בקידום הרפואה עניין חיובי ודבר מצווה. עבור חרדים של היום, אכן יש לנו עסק עם הארצי, ובהעדר האינדוקטרינציה של השמאל האנטי-לאומי, הוא מגיע עם נטייה חזקה לצד הלאומי.

מצד שני, יש גם עניין ייחודי עם הלאומיות, ואחד הגורמים לכך הוא דמותו של הרב שך זצ"ל. ההחלטה להצטרף לקואליציה של ממשלת ישראל, ובפרט ההחלטה ללכת עם הימין – שתי החלטות של הרב שך שקבעו את המסלול הפוליטי של היהדות החרדית מאז ועד היום – ללא ספק השפיעו על הנעת היהדות החרדית לכיוון הימני והלאומי.

בסקרי דעת קהל, הציבור החרדי הוא באופן עקבי הציבור הימני ביותר במדינה. כלומר, הציבור הלאומי ביותר – זה שמעוניין ב"מדינה יהודית", גם מדינה וגם יהודית. יש שיטענו שהלאומיות החרדית אינה בהכרח עמוקה. אין בה את העוצמה, הלהט הדתי, והנכונות להקריב שמוצאים, למשל, בחלקים מתוך הציונות הדתית. אך לענייננו, די בלאומיות עצמה, הגוזרת את העובדה שחלק קטן בלבד מתוך היהדות החרדית יזדהה עם דברי הרב לנדו. 

וכעת השאלה: כיצד זה משנה?

תולדות הפער

אפשר לטעון שזה לא משנה. כך הרב לנדו בסוף דבריו: "אבל מה זה נפקא-מינה, כעת, מה לעשות כעת, שחיים בין שודדים והשודדים מצילים אותנו, מה לעשות, זו בעיה גדולה". אבל דבריו אלו דווקא מגלים עד כמה שהדברים משנים.

לדברי הרב לנדו, אנחנו "חיים בין שודדים והשודדים מצילים אותנו". יש אותם, השודדים, ויש אותנו; אותם הישראלים ואותנו החרדים. הם המדינה ואנחנו לא. יש להם את הסיפור שלהם, ולנו את הסיפור שלנו. קווים מקבילים שאינם נפגשים. למרות השינויים העצומים הפוקדים אותנו, חלקים מתוך הציבור (ובראשם ה'פלג הירושלמי') דבקים בהפרדה המוחלטת.

אך חלקים גדולים בתוך היהדות החרדית מסתכלים על המציאות בעיניים אחרות. הם רואים את הסיפור הישראלי בתור סיפור שלהם – לא סיפור מושלם, רחוק מכך, אך סיפור שהאחריות על כתיבת פרקיו הבאים מוטלת עליהם. להבדל זה יש אינספור השלכות בתחומים רבים, אם במישור הציבורי ואם בפרטי. אחת מהן, כמובן, היא שאלת המנהיגות.

המנהיגות החרדית הרשמית דוגלת בגישה המשתקפת, פחות או יותר, מדברי הרב לנדו. אבל לא כולה. יש ניצני מנהיגות, רבנית ופוליטית, המצהירה בגלוי או במשתמע שאנחנו חלק – חלק מהרוב היהודי במדינה, חלק מהסיפור הנפלא של שיבת ציון, שיבת העם לארצו – וכי היותנו חלק, מטיל עלינו אחריות כבירה בגשם וברוח, באזרחי ובתורני. 

החיפוש הדחוף היום אינו אפוא אחרי גוי הגון, ואפילו לא חילוני הגון, אלא אחרי חרדי הגון. רק ככה יוכלו הקווים המקבילים להתקרב זה לזה.