חיים שפויים במציאות מורכבת

כיצד מגדירים פסיכופת, איך מזהים אתו ואיך אפשר להתמודד אתו, בפרט אם הוא הבוס שלכם או, תנחומינו, מישהו קרוב יותר?

אולי יעניין אותך גם

זה בסדר אם אתם אוהבים לקבל מחמאה, זה בסדר אם אתם לפעמים מתאמצים קצת יותר בשביל לרַצות מישהו. אבל חשוב להישאר בקונטרול, גם אם כמעט בלתי אפשרי כפי שישכנע אתכם בקלות הספר הבהיר והמנומק הזה.

'אם משהו נשמע טוב מכדי להיות אמיתי, בדרך כלל זה בדיוק מה שהוא', הוא כלל אצבע חיסוני אחד שהספר מעניק לנו להתמודדות עם הפסיכופתים שבחיינו. הספרות האפלה שבאה משם, הרגילה אותנו לחשוב על סקנדינביה וארצות הקור הצפוניות כבית גידול לפסיכופתים דכאוניים, אבל חוקר ההתנהגות והמומחה לתקשורת השוודי, תומס אריקסון, מציג מחקרים שלפיהם בין 2 ל-4 אחוזים מכלל אוכלוסיית העולם הם פסיכופתים.

כיצד מגדירים פסיכופת, איך מזהים אתו ואיך (אולי) אפשר להתמודד אתו, בפרט אם הוא הבוס/ית שלכם או, תנחומיי, מישהו קרוב יותר? זה כבר קצת יותר מורכב. הספר מציע ניתוח של הסוגיה באמצעות שיטת הצבעים לסיווג אישיות דיס"א (DISA), שהיא מקבילה מודרנית מבחינה דידקטית לחלוקה העתיקה לאש רוח עפר ומים. אם לא תצאו רגועים יותר, לפחות תהיו דרוכים יותר לקראת הבאות. חויית קריאה מעוררת מחשבה.

מוקף בפסיכופתים: מדריך לחיים שפויים במציאות מורכבת

  • תומס אריקסון
  • מאנגלית: אמיר צוקרמן
  • כנרת זמורה
  • 284 עמ'

אולי יעניין אותך גם

מעגלי בריאה ושירה: "צבעים של שירה"

אחרי שנתיים סוערות בכל קנה מידה, בהן שכחנו ממש איך נושמים לרווחה, מגיע פסטיבל 'צבעים של שירה' המבקש להבין את מושג הנשימה וליצור מרחב של חיבור

חמישה גיבורים וישיבה

כשהספוילר הוא זה שמפתה אותך לקרוא את הספר, אתה מבין איך חמישה גיבורים הם בכלל אחיזת עיניים מהדבר האמיתי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

חידושים,המצאות, ותורת החלקיקים 

תכירו משחק שפשוט אי אפשר להפסיק, ועוד אחד שמלמד אתכם על תורת החלקיקים, אבל לגמרי בכיף 

לדעת לספר סיפור

האסופה שלפנינו נועדה רק לתת טעם ולפתוח את עולם סיפוריו של קרליבך בפני מי שאינם מכירים אותו

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית?