החודש נכחתי לראשונה בטקס אוניברסיטאי מעניין, טקס קבלת הדוקטורט. יש משהו מרגש באחדות הזו ובהוד ובהדר של הטקס. רגע הכניסה לאמפיתיאטרון המלא באלפי אנשים הוא תחושה משכרת, אשר הביאתני לחשוב על הטקס כסוג של קתרזיס הכרחי, אחרי שנים ארוכות של מאמץ סיזיפי. התיישבנו בגושים על פי סדר שרירותי של א-ב בשמות המשפחה ואחרי 10 דקות של הסתנוורות מאור הזרקורים – כדי לגלות שמולנו יושבים פנים אל פנים עשרות פרופסורים בסדר מופתי גם הם.
אולם באשר לתוכן הטקס… מעבר לנאומים ופרק תהילים שניתן כמנחת נדבה לרב האוניברסיטה, התחוור לי שהסרטונים, השירים, התוכן, היו רחוקים מלשקף את עולמם הסטודנטים שלשמם נועד הטקס או את המקום שבו התכנסנו. לרגע נדמה שמדובר בטקס שהיה יכול להתקיים בכל אוניברסיטה בעולם (למעט השפה העברית) ועל השאר ארחיב בהזדמנות. רק אציין שמבחינה ויזואלית לא היה כמעט ייצוג לקהלים הייחודיים. לכן שמחתי כפליים על כך שבאותו הזמן אצרתי תערוכה שנתנה לכך מענה. 'חסידי פופ' הוא שם התערוכה העוסקת בנראות ובייצוג של האדם החרדי, מתוך נקודת מבט הומוריסטית המעידה על מבט ביקורתי פנימה והחוצה.
13 אמנים מהארץ ומחו"ל שלא הכירו אחד את השני ואשר פועלים עצמאית התקבצו לתערוכה משותפת בסגנון אחד: פופ ארט. זהו סגנון בעל צבעוניות עזה ושטוחה אשר הפך להיות הסגנון החביב על זרמים בפריפריות היוצרים באמצעותו דיאלוג עם הזרמים המרכזיים והדומיננטיים. התערוכה נושאת מסרים ברורים מובהקים יחד עם הומור שמובן לזרם מסוים בקריצה להגמוניה, והיא בעלת אירוניה והומור גם יחד.
המעצב צביקה סלומון, הציג סדרה של עבודות שעושות 'גיור' לחומרה לדמויות פופולריות:
צ'רלי צפלין עם פאות העונה לשם 'ליצנות אחת'. גולדה מאיר עם שביס ענק לראשה. הרצל בכובע ליטאי צופה על הגשר וחוזה, וכך הלאה.
יידי ליבוביץ ז"ל אשר נכנע בגיל צעיר למחלת הקורונה בשנה שעברה, הותיר סדרה של עבודות בשם שטיקרס רבעס שבו הוא מעצב דמות חרדית מעוצבת המשתנה על פי הביגוד והדרישה: אסטרונאוט חרדי, דייג חרדי, ליצן רפואי חרדי ועוד.
עציון מזרחי מביא קופסת שימורים של גפילטע פיש וקורא לה 'כור היתוך', שרק דגים מתים שוחים בה לפי הזרם.
יום טוב בלומנטל לוקח דמויות גיבורות-על ותופר אותם אל התרבות החרדית. כך שחקן הבייסבול מס. 82 (שאביו שיחק בצעירותו לפני שחזר בתשובה) הופך לדמות קבלית מלאכית עטוית תפילין וקמיעות.
יהודית לוי 16 (שם פסבדוני) מצטטת את אנדי וורהול ויצירתו מרלין מונרו שלי כשהיא מחליפה את דמותה של הסלבית הקולנועית בדמותה של שרה שנירר שכל בוגרת בית יעקב לומדת להעריצה. היא גם יוצרת שמלה, יותר נכון חלוק ביתי צנוע ביותר, העשוי כולו מפשקווילים של צניעות במאה שערים.
דוד (דוכי) כהן מביא סטנדר ישיבתי שבראשו נמצאת כרית … והמבין יבין.
אנשי קגן שותל אייקונים של GPS אשר מתחתם נכתב 'השם הוא כאן' ובאמצעות אינפוגרפיקה פשוטה הוא מביע רעיון אדיר של 'מלוא כל הארץ כבודו'.
גולת הכותרת: במרכז התערוכה נמצאת יצירתו של יצחק מולי חבדניק מניו ג'רזי בשם 'גרביים כתומות'. שורה של חרדים בשטריימל כקונטרה פולמוסית לתיאורית האבולוציה של האדם מאת דארווין, ורק דמות אחת יש ולרגליה גרביים בצבע כתום, על מנת להאיר על האינדיבידואליזם בתוך החברה החרדית ההומוגנית.
התערוכה נגישה לקהל הרחב, שלא רגיל לראות את האדם החרדי כבעל חוש הומור ומבין בזרמים העכשוויים האמנותיים, אך אין ספק שרק האדם החרדי יבין אותה לעומק ואת הניואנסים החברתיים המסתתרים בתוכה.
התערוכה פתוחה לקהל הרחב ללא עלות עד ה-1.8 מ-8 בבוקר עד 8 בערב בספרייה המרכזית של אוניברסיטת בר אילן רמת גן על גבול בני ברק.
הידעת? פופ ארט הוא זרם אמנותי פופולרי שנוצר בשנות ה-50 וה-60 כזרם המגיב לתרבות השפע והפרסום והשיווק בארצות הברית ובאנגליה, הסגנון מאמץ את השפה העיצובית הפרסומית ומקצר את המרחק בין הפונקציונלי לאסתטי ובין האותנטי למלאכותי. בין האמנים המפורסמים היו רוי ליכטנשטיין היהודי ואנדי וורהול בעל הסטודיו שנקרא 'המפעל', שבו יוצרו אלפי יצירות אמנות בשיטת השכפול. בין הנושאים שצייר היו דולרים, מרלין מונרו, שימורים ועוד.
