לא אכפת לנו מכלום. לא משנה מה נאמר, איך נתנהג ומה נעשה. אנחנו באטמוספירה אחרת. שום דבר לא באמת חשוב. המסכות נופלות, מתמוססות לתוך אדי האלכוהול. החסמים, השריון, ההגנות – הכול מתפרק. האלכוהול מביא איתו צונאמי של כנות ורגשות אקסטרים. מי אנחנו באמת? עם האלכוהול או בלעדיו?
בסוף פורים, כשאנחנו אוספים את השאריות הדביקות של ניירות ניאון, מנקים כתמים אדומים של יין, זורקים לפח בקבוקים ריקים ושולפים מסכה קרועה מתחת לספה, אני שואלת את עצמי: מה אם ניקח את התחושה הזו לכל השנה? לא את האלכוהול, אלא את מה שהוא משחרר במוח. מה אם נוריד את ההגנות ונאפשר לעצמנו פשוט להיות מי שאנחנו, בלי לתרץ, בלי להתנצל, בלי לנסות להרשים אף אחד?
נוריד את כל אותן מסכות, נמעך אותן בפח יחד עם שאריות השתייה, הממתקים והצלופנים.
הפרפקציוניזם שלנו הוא אולי המסכה הכי גדולה שאנחנו עוטים. הוא מתיימר להיות משהו יפה, יוקרתי, כזה שאפשר להתגאות בו. אבל באמת, הוא כובל אותנו. כל כך התרגלנו לשאוף לשלמות, שהפכנו אותה לתכונה שמגדירה אותנו. אבל האמת היא שזה לא משחרר – זה כובל.
כשאנחנו נאחזים במושלמות, אנחנו רואים בעיקר פגמים. הפרפקציוניזם הופך את העין לביקורתית בלי הרף – כלפי עצמנו, כלפי אחרים. ואני מכירה את זה היטב. כצלמת, דיוק ויזואלי הוא חלק מהותי מהעבודה שלי. לשים לב לצללים,…
