טירונים באמצע החיים

ארבעה חרדים בעשור השלישי או הרביעי לחייהם, בוגרי מסלול שלב ב׳ המקוצר לחרדים בצה”ל, משתפים בתובנות ומחשבות מתוך חוויית שירות צבאי חד־פעמית, עד למילואים. על המתח שבין הזהות החרדית לישראלית, על השפעת השירות לטווח הארוך, מי צריך להתגייס לצבא, מתי ולמה. משא כומתה

אולי יעניין אותך גם

לוקיישן: הכניסה הראשית למחנה פיקוד העורף ליד רמלה.

טיימינג: יום קיץ לוהט וחמסיני.

דמויות על הסט: מאות אנשים, נשים וטף, מצטופפים ומזיעים בהמתנה לשאטלים של צה"ל שיכניסו אותם פנימה. המשותף לכל הצובאים על הש.ג. היה המראה החרדי המובהק. נראה שגם החיילים שניסו לסמן את שמות המבקרים בדף המתקמט שבידם (כן, צה"ל עדיין מקפיד להשתמש בניירת ועט) לא היו רגילים למחזה כזה.

גם אני וילדיי היינו שם. אחרי שלושה שבועות מאתגרים בהם ליוויתי את בעלי מדי בוקר במסעו היומי אל הטירונות שפלשה פתאום לחיי שגרה עמוסים, הוזמנו, בני המשפחות של המתגייסים, לטקס השחרור מצה"ל. החיילים שרו "אני מאמין" ו"התקווה" בזה אחר זה, וכשהתבקשו להישבע, קראו בחזרה: "אני מצהיר". זה היה טקס לא רגיל שסיכם שירות לא רגיל. שירות שלב ב' מקוצר בפיקוד העורף, המיועד לחרדים בגילאי 25 עד 40 בממוצע, עם שירות עתידי ביחידות המילואים, לסיוע בקהילה לכוחות החילוץ וההצלה במקרי הצורך.

שוחחנו עם ארבעה בוגרי מחזור השירות של יולי 2023, שסיימו את הטירונות ושולבו במערך המילואים של ימי השגרה. יחד איתם ניסינו לברר את סוגיית החרדים והצבא בישראל. בדקנו האם השירות הצבאי שינה את דעותיהם על צה"ל, האם הם חושבים שיש לנו צורך או חובה להתגייס, ובעיקר, איך משפיע השירות הצבאי המקוצר על גישתם והחלטותיהם כלפי הדור הבא ושילובו בצבא.

כשלושה חודשים לאחר הטירונות, בשמחת תורה, הכל התהפך. המלחמה שפרצה במתקפת פתע אכזרית על יישובי הנגב המערבי הפכה את השירות מחצי קוריוז לאפיק תרומה רציני למאמץ המלחמתי. מהשלמה מאוחרת של פרק ישראלי ביומן החיים, מצאו עצמם ארבעת המרואיינים שלנו מגויסים לשירות מילואים ארוך ומשמעותי. חזרנו אל הארבעה שוב כדי לשמוע על חוויית המלחמה שלהם. שאלנו על התחושות והמחשבות במסלול שהפך מאירוע מחויך לשירות אינטנסיבי שיש בו תרומה אמיתית בעת מלחמה. חלקם הראשון של הראיונות נערך לפני פרוץ המלחמה, והחלק האחרון – במהלכה.

"להשלים את החלק הישראלי שבי"

מה הביא אותך להצטרף למסלול השירות הצבאי שלב ב' לחרדים?

"כבר במשך שנים אינני לומד בכולל", אומר הרב ד"ר בניהו טבילה, איש חינוך חרדי, "למדתי בישיבת סלבודקה ואחר כך בכולל להוראה ולדיינות. לאחר מספר שנים עזבתי את הכולל. באותן שנים התנדבתי גם לשירות אזרחי, אבל בינתיים פיתחתי קריירה לא רעה, ברוך ה', בתחום החינוך, ההשכלה הגבוהה ועוד. הרגשתי שאין זה צודק שאדם כמוני לא ישתתף בשירות צבאי. כמובן ששירות שלב ב' לחרדים הוא סמלי בעיקרו. התרומה שלנו, אם הייתה קיימת בכלל, היא מאוד נמוכה. אבל גם הסמליות חשובה. מקווה שבעזרת ה' ניקרא לשירות מילואים משמעותי בהמשך".

בעוד טבילה ראה בשירות בעיקר צעד סמלי הרי שאיציק הלל, מתנדב ונהג אמבולנס במד"א, פעיל באיחוד הצלה ועוסק באיתור וליווי נוער נושר, קיווה שהמסלול יאפשר לו לתרום תרומה של ממש. "הצטרפתי למסלול מתוך רצון שקיים בי לתרום למדינה, מתוך אהבה אליה", הוא מסביר, "דווקא בגלל מה שקורה כיום בחברה הישראלית, כשאנחנו שומעים כל מיני דיבורים על סרבנות מפי אנשים בכירים מאוד ביחידות של חיל האוויר, מודיעין ועוד. אמרתי לעצמי, אם אני יכול לתרום בגיל שלי ויקבלו אותי בצבא, אני עושה את זה. חוץ מזה, אני בן 48, אב ל-8 ילדים, הייתי המבוגר ביותר במחזור האחרון. יש לי שני בנים לוחמים קרביים בגבעתי. אמרתי לאשתי בהומור: לא מתאים שאבא שלהם יישב בצד, גם אני צריך לשאת בנטל". לצד הרצון לתרום, הלל מספר שציפה למצוא בשירות גם חוויה משמעותית ברמה האישית. "אני מכיר את מסלול הטירונות שלב ב' מחברים שכבר עברו אותו. התייעצתי איתם והבנתי שרוח הגיבוש במקום מאוד חיה ופעילה. כיף להיות בקבוצה כזו. היו איתי במסלול חסידי חב"ד, ברסלב, גור, חוצניקים, ליטאים, אברכים ואנשי עסקים. עברתי חוויה יפה מאוד".

עבור חיים לאוסתריה, עוזר מנכ"ל במשרד הבינוי והשיכון, הבחירה במסלול שלב ב' נבעה מרצון להשלים חסר בזהות הישראלית. "אני שייך לזרם החרדי-מודרני, שם יש הרבה מורכבות בעניין הזהות: אתה חרדי? אתה מודרני? אתה ישראלי? אני מגדיר את עצמי כנע בין הציר הישראלי לחרדי. הזהות החרדית שלי הושלמה יופי. הייתי בישיבה, למדתי טוב, סיימתי ש"ס… כיום אני בלימודי תואר שני, עובד מספר שנים במגזר הציבורי. אני מרגיש שהיה עלי להשלים מבחינת הזהות שלי את החלק הישראלי שבי".

יוסף חיים ברנפלד, עוזר חבר מועצה ומפעיל מרכז השליטה העירוני באגף החירום והביטחון בעיריית בית שמש, לא ראה בשירות בצה"ל רעיון זר ופורץ דרך. "תמיד חלמתי וחשבתי איך אני יכול להשתלב בחברה הישראלית כמשרת, אם בשירות אזרחי ואם בשירות צבאי", הוא אומר, "כשראיתי פרסום באחת מתחנות מד"א שאני מתנדב בהן, על שירות מקוצר שלב ב', ראיתי בכך הזדמנות ממש מצוינת לתרום לחברה הישראלית ולהשתלב בה דרך המסלול".

לרקע המשפחתי של ברנפלד יש כנראה תפקיד לא מבוטל בהיעדר תחושת הזרות שהוא מתאר. "אבא שלי הוא סרן במילואים. זה משהו שהגעתי איתו מהבית, לראות את אבא עולה על מדים. ביקרו אצלנו בבית הרבה אנשי צבא. גיליתי שבצבא, בשונה מבאזרחות, אין הבדלים ואין פערים בין אדם לאדם. כולם באותו מסלול ובאותם ערכים. זה נותן תחושה אחרת בבית ומראה לך את השליחות. גם רציתי לצאת מהשגרה היומיומית וללכת על משהו שונה. רציתי לחוות את השירות הצבאי על בשרי".

בשונה מברנפלד, עבור רוב המתגייסים הצבא הוא עולם חדש שאיננו מוכר. "השירות גרם לי להכיר קצת את הצבא מבפנים," מספר בניהו טבילה, "ראיתי שם מפקדים צעירים והתרשמתי מאוד מהרצינות, מהאישיות, ומהאחריות שלהם. ראיתי תרומות שהצבא יכול להעניק לאנשים צעירים, בעיקר למפקדים, בפיתוח האישיות ובתחושת הנשיאה בעול. לא הכרתי את זה קודם מקרוב בצבא. 

"פן האחריות וכן הערבות ההדדית, או ערך הרעות כפי שהוא נקרא בשפה הצה"לית, משמעותי שם מאוד. אמנם זהו רושם ראשוני בלבד, כי קשה לקבוע על סמך שלושה שבועות, אבל מעבר להכרח, מי שבאמת משרת שירות צבאי משמעותי – מחזק את אישיותו ואחריותו ביחס לכלל".

"הכרתי ולא הכרתי את צה"ל", מתאר איציק הלל, "יש לי שני אחים שמשרתים בצבא ועושים מילואים. אח אחד הוא קצין העיר בבית שמש שמטפל בענייני חללים בצבא ואח נוסף ברבנות הצבאית. מעבר לכך לא הכרתי לעומק את המסלול הנוכחי שעברתי, אבל נחשפתי פה ושם דרך פרסומים ברשתות החברתיות. לא הכרתי את השפה הצבאית. הכרתי את צה"ל באופן מעורפל ומלמעלה. גם אחרי הסיפורים של שני בניי מחוויות הטירונות, עד שלא חוויתי בעצמי, לא הבנתי באמת על מה הם מדברים. 

"כשבני הראשון התגייס היה לי קצת קשה בלב. זאת אף שאני מעריך מאוד, ברמה האישית, את פעילותם של חיילי צה"ל באשר הם. חששתי מפני 'מה יגידו'. כשראיתי שבני שלם עם העניין, נתנו לו את מלוא הגיבוי: הלכנו איתו לבקו"ם, ליווינו אותו לגיוס. בסיום הטירונות שלו הכנו חולצות עם תמונה שלו, וכתבנו 'מסע חייו של שמוליק, הגאווה הסגולה של כולנו' (סגול הוא הצבע של גבעתי). כלומר, הלכתי עם זה עד הסוף". המסקנה של הלל לגבי שילוב חרדים בצה"ל מורכבת. "אני חושב שרעיון שילוב חרדים בצה"ל הוא מבורך. עם זאת, לא הייתי ממליץ לצעירים חרדים הלומדים בישיבות ועושים חיל בלימודם על שירות בצבא, אלא למבוגרים יותר, אלה שכבר נשואים עם ילדים. כמובן, כאשר הצבא מקפיד למסגר עבורי בשירות את הערכים שלי כמו כשרות, צניעות וכדומה. ברמה האישית, השירות מחדד יכולות ותורם המון לביטחון עצמי, משמעת, סדר ועמידה בזמנים. אני רואה שאני יכול להצליח, למשל, להחליף ממדי א' למדי ב' בתוך 5 דקות. אם בעבר הייתי חושב: לא, אתארגן בזמן שלי, הרי שאני יודע שאני מוכן בזמן. אחרת, זה ישליך על כל הכיתה שלי. בנוסף, נחשפנו לדברים מאוד מעניינים ששמענו בעבר ופתאום פגשנו אותם במציאות כמו הר הרצל וגבעת התחמושת".

לצד בניין המשמעת האישית, הלל מציין גם את פיתוח הסולידריות שבשירות הצבאי. "ערך הרעות והערבות ההדדית גבוה בצבא ברמה שלא ניתן לתאר", הוא מספר, "אם חברך לא מגיע בזמן, תדאג לו. אם הוא מאחר, אז תתעכב גם אתה חצי דקה כדי לחכות לו בש.ג. ותקפיץ אותו עד לבסיס. כי אם יאחר הוא יקבל עונש, או שכל הקבוצה תיענש קולקטיבית".

אם איציק מספר על היכרות חלקית עם הצבא, הרי שעבור חיים לאוסתריה מדובר היה במרחב נעלם ואפוף ערפל. "לא הכרתי כלום. כלום", הוא מתאר, "ידעתי מלמעלה שיש טייסים ויש חי"ר, ידע בסיסי ביותר. בוודאי שיש פה אדפטציה. בישיבה קטנה הייתי בעניין של לשבת וללמוד כל היום. ככל שאתה נפתח יותר לחברה הישראלית, אתה מבין שהנושא הזה יותר מורכב. יש המון חרדים שטוב שהם הולכים לצבא ולא נשארים בישיבה, במקום שישבו ולא יעשו כלום". 

היית אומר שהשירות שינה משהו בגישתך לצבא?

"השירות שינה את תפיסתי לגמרי", מבהיר לאוסתריה, "שירתנו שלושה שבועות, במהלכם התקיים המבצע בג'נין ואיבדנו שם חייל. גם לפני כן, כל חייל שנפטר זה כאב, אבל עכשיו הכאב הרבה יותר גדול. פתאום אתה מזדהה. אתה רואה את התמונה שלו עם הכומתה הסגולה ומבין שהוא שירת בגבעתי. אתה יודע מה הוא עבר בצבא. זה מישהו שאתה מתחבר פתאום להווי שלו. קצת כמו לשמוע על קרוב משפחה שנפטר, או מכר".

צילום: מנדי אושר

למרות שליוסף חיים ברנפלד הייתה היכרות עם הצבא עוד מהילדות, השירות האישי שעשה הביא אותו למפגש מעמיק יותר עם העולם הצה"לי. "לא היתה לי היכרות מעמיקה. רק אחרי שהייתי כעת בצה"ל ולמדתי את ערכי הצבא, אני מבין את מה שחוויתי בתור ילד. המבט השתנה ב-180 מעלות, בתפנית חדה. במסגרת עבודתי פגשתי אנשי צבא בקבע או במילואים, וראיתי את מה שמחבר ומקשר ביניהם, אבל אף פעם לא הבנתי את המשמעות. אני זוכר שבעבודה שלי נזרק הרבה המושג 'משמעת צבאית', הלכתי לגוגל וחיפשתי מה זה אומר, אבל רק אחרי שהייתי שם, הבנתי.

"בעבר, המחשבה שלי עסקה בפחד מפני הצבא, מה באמת רוצים לעשות לנו החרדים שם. למה הם צריכים אותנו שהם כל כך נלחמים עלינו, ולמה מגזרים אחרים פחות נלחמים עליהם. ברגע שנכנסתי לבקו"ם ולבשתי את מדי צה"ל, הבנתי שגם לנו כחברה חרדית יש מה לתת. אם זו נתינה במסגרת אנו"ח (איסוף נתונים וחללים) או במסגרת מד"א, במסגרות כאלה ואחרות. מה שלא רואים מבחוץ, פתאום רואים מבפנים. כמובן, כל אחד יפעל כפי שהורו לו רבותיו. אבל עכשיו אני מבין שצריך להילחם עלינו. יש לנו מה לתרום.

"כיום אני חושב ששילוב חרדים בצה"ל הוא אפשרי, כמובן, רק במסגרות שלב ב'. בשלב א' אנו רואים ויודעים את הירידה הרוחנית שקורית לבני הנוער, ואז אני לא ממליץ בכלל. אני אומר זאת מפורשות: לבני ישיבה ברור שלא".

"מול מפקדים צעירים החוויה הייתה מורכבת"

אחד החלקים המשונים במסלול שלב ב' הוא חוויית השירות של אנשים מבוגרים שעוברים תהליך חיול תחת מפקדים צעירים מאוד. עבור חלק מהמתגייסים מדובר במפקדים בגיל של ילדיהם.

איציק הלל התכונן לחוויה ועבר אותה בתחושה טובה. "הגעתי לזה מוכן. התייעצתי עם חבר ממחזור קודם, שאלתי אותו על מהלך הטירונות והמפקדים, והוא הסביר לי שמפקדי הכיתה הם חבר'ה צעירים".

צילום: איציק הלל

"היה קצת מביך לשבת בכיתה כשיש התלחששויות בין החיילים ופתאום ילד בן 19 צורח עלינו בגערה", הוא מודה, "אבל אף אחד לא לקח את זה לרמה האישית ובטח שלא נפגע. קיבלנו בהבנה שאלה הנהלים בצה"ל. אולי לא נעים כשהמפקד צועק עליך במסדר לפני כולם למה שכחת בקבוק מים, אבל אתה לא מגיב ובטח שלא מחייך. מקבל בהכנעה את דברי המפקד. אגב, הדבר משפיע גם ברמה אישית. כשאתה נמצא כעת במסגרת צבאית עם נהלים דרקוניים במשמעת ובעמידה בזמנים, אם אתה מקבל את זה בבגרות, אתה עובר את תקופת הטירונות בצורה טובה ובריאה ולא ממורמרת". אולי בזכות ההכנה הזו, הלל סיכם את חוויית הטירונות ברוח חיובית ובשאיפה לתרום בעתיד. "בטקס השחרור, עם המשפחות, חתמתי על רצון לשרת במילואים ל-5 שנים קדימה. נוכחתי עד כמה הצבא עזר לילדיי ותרם לפיתוח אישיותם ולהבשלתם. אני חושב שגם במהלך השירות שלנו, התחשבו מאוד בצבא בערכי הצניעות. הקפידו על הפרדה מוחלטת, על כשרות בד"ץ העדה החרדית, והקימו לנו אוהל מיוחד וממוזג בו אכלנו ולא נפגשנו עם חיילים אחרים".

גם חיים לאוסתריה קיבל בהבנה את מרותם של המפקדים הצעירים. "לא לקחתי את זה קשה. זו המסגרת שאליה הגעתי," הוא מסביר בפשטות, "לא הסתכלתי על הגיל. בעיניי, המפקד עבר את ההכשרה המתאימה ונמצא במסלול המתאים לו. נכנסתי לדמות, מה שנקרא, זה המשחק והתפקיד".

יוסף חיים ברנפלד מציין שהיו גם רגעים גרוטסקיים במהלך הטירונות. "כשעלינו לאוטובוס ביום הראשון לגיוס, ומפקד הכיתה צעק עלינו לא לדבר בקול באוטובוס, כולנו התגלגלנו מצחוק. זו היתה חוויה נפלאה להניע בה את המסלול. רק הרגע נכנסנו לצה"ל, לא באמת ידענו את הכללים, עוד לא חווינו גיבוש או למידה ראשונית על צה"ל, מה זה מפקד, מה זה מ"כ, עוד לא למדנו את השפה הצבאית. אני זוכר את המשפטים שאנשים אמרו בינם לבין עצמם: זה הצבא? ככה זה רק מתחיל? היינו בהלם. חשבנו שיביאו לנו מפקדים קצת יותר מבוגרים או בכירים, בסוף הבנו שהם בתוך השירות הצבאי שלהם".

אליבא דברנפלד, לסיטואציה המשונה היו גם היבטים פחות נעימים. "לי כאב קצת עבור אנשים אחרים בשירות שלי, הרגשתי בושה עבורם. אחרי שבירת הדיסטנס ביום האחרון, שאלנו את המפקדים איך העזו לצעוק על אנשים בני 40+, הם השיבו שהכינו אותם נפשית שיגיעו חיילים מבוגרים יותר מהם, והם הודרכו לנהוג באיפוק. אנחנו קבוצה שלישית או רביעית שהם מפקדים עליהם מהיום הראשון. הנזיפות היו כלליות וקבוצתיות ולא אישיות.

"באחת הפעמים אמרו לנו שבקבוק מים הוא כמו נשק. כמו שנשק לא מפקירים כך בקבוק מים לא מפקירים. תמיד חייב להיות בקבוק מים בכיס. כשיצאנו לפעילויות בשטח ולמסעות וסיורים, וראינו את הכוח אוזל וחיילים תיכף מתייבשים, אתה מבין שבקבוק מים הוא אכן כלי הצלה, והשפה הזו נכונה".

הרב בניהו טבילה לא מתבייש להודות שלו עצמו הסיטואציה הייתה מאתגרת: "מול מפקדים צעירים החוויה הייתה לי מורכבת, לעתים קשה ממש, אבל הבנתי שזהו הדבר הנכון. היה מורכב לכולנו, ידענו שלכך אנחנו הולכים, אבל כשמתרגלים, אפשר למצוא גם היבטים חיוביים. זו חוויה טובה לנפש, לניסיון ולאישיות. פתאום עליך להתבטל או לצמצם את הנוכחות הרגילה שלך בעולם, את האגו הרגיל שלך. אתה לומד להתמסר וגם לתת למישהו אחר לנהל לך את הזמן. יש בזה משהו קצת משחרר. כמובן שזו לא החוויה העיקרית בשירות הצבאי".

נותן לגיטימציה לשירות צבאי"

שאלה מתבקשת בתום השירות המקוצר היא האם הוא מהווה פתח עבור המתגייסים לשירות צבאי מלא של ילדיהם. מטבע הדברים, לכל אחד מהמרואיינים מבט משלו על הנושא.

עבור ברנפלד, השירות של האב לא משליך בהכרח על מסלול שונה מהרגיל עבור ילדיו, וכפי שהוא ראה בעצמו כבן לאב ששירת בצה"ל, כולל שירות מילואים. "אפילו שאבי איש צבא במילואים, לא חונכתי בבית הוריי שצריך או חובה ללכת לצבא", הוא מחדד, "להיפך, היינו הולכים לבקש דיחוי בהיותנו בני ישיבות. ייתכן שאם ילד שלי יבחר במסלול אחר והשימור הנכון שלו יהיה ללכת לצבא, לא אמנע בעדו. אבל לכתחילה, לא אגיד לו לעשות זאת. כמו שבגיל חודש-חודשיים ההתפתחות היא קריטית בגיל הרך, כך בגיל הנעורים אדם תופס את עצמו ובוחר לאיזו מסגרת ללכת: ישיבתית, תיכונית או חלילה פריקת עול ממשית. התקווה שלי, היא שבזכות החינוך, הילד ירצה לשבת וללמוד תורה ולא יחפש דברים אחרים. העובדה שהוא ראה את אביו לובש מדים, כנראה תעניין אותו ואני אדבר איתו על כך ולא אסתיר זאת. אני גאה בשירות הזה, אבל לא אגיד לו שאני רוצה שילך לצבא".

חיים לאוסתריה רואה בשירות האישי שביצע אמירה ברורה לילדים, שיוצרת שינוי תפיסה ביחס לצבא. "כשסיפרתי לילדות שלי שאני מתגייס לצה"ל, הן התרגשו מאוד", הוא מספר, "שמחתי שאני דואג להן להיעדר דמוניזציה מגיל קטן. עכשיו, כשהן רואות חייל, הן יודעות שזה דבר חיובי וטוב, כי אבא שלהן גם היה חייל. הן יודעות כעת שצבא זה לא הדבר הכי נורא".

"ראשית, ברוך ה', ילדיי הינם אנשים בוגרים ועצמאיים ומקבלים החלטות בעצמם על החיים שלהם", מבהיר הרב טבילה, "שנית, אם ישאלו לדעתי, ככל שהם יתמידו ללמוד בישיבות הגדולות בשקידה, אומר להם שאינם צריכים לשרת בצבא בשלב זה, כי לימוד התורה כרגע יותר חשוב. אם הם יעזבו את הישיבה או שישבו בה ולא ילמדו בשקידה, אומר להם את דעתי שחובתם להתגייס".

בדומה לטבילה, גם איציק הלל רואה בשאלה, עניין אישי שיש להתאים לכל ילד. "זה אינדיבידואלי. כשלאחד מבניי לא נרשם דיחוי בזמן והוא איבד את מעמד תורתו אומנותו, נלחמתי להשיב לו את המעמד. הגעתי עד מפקד הבסיס בתל השומר בעזרתו של חבר הכנסת יואב בן צור מש"ס, והוא אכן המשיך בישיבה. כעבור תקופה, בשל נסיבות אישיות, הוא עזב את הישיבה והחליט להתגייס. לבן השני, שלא התאימה לו מסגרת ישיבתית, המלצנו על המסגרת הצבאית. אגב, שניהם היום שומרי תורה ומצוות ומצליחים בחייהם.

"לכתחילה, לילדים הבאים, לא אמליץ, חד משמעית. הם לא מתאימים כרגע. הם בחורי ישיבות שלומדים היטב תורה. לא אכניס את ילדיי בכוח ל'בוץ' חברתי צבאי. הגיל יעשה את שלו, ואם ירצו אחרי החתונה, יעשו זאת… כל אחד מה שטוב לו. חנוך לנער על פי דרכו".

וממבט לעתיד – אל העבר. האם השירות המאוחר מעורר הרהורי חרטה על שלא עברתם בצעירותכם שירות צבאי מלא?

"הרוחניות שלי הייתה הרבה יותר חשובה עבורי, ולכן איני מתחרט שלא עשיתי שירות בצעירותי", משיב ברנפלד, "בגיל 18 יש משמעות לעיצוב החיים ולא הייתי מסכן את זה בשירות צבאי. אם היו מציעים לי שלב ב' ארוך יותר, למשך 3 חודשים, עם התנאים שנתנו לנו, ייתכן מאוד שהייתי הולך על זה. חוויתי משהו שלא מספיק ב-3 שבועות. הייתי רוצה לחוות את זה עוד תקופה".

חיים לאוסתריה, לעומתו, מתחבט באשר לתשובה. "זו שאלה קשה. אני מתלבט על כך רבות. מצד אחד, בישיבה נחשבתי בחור טוב, סיימתי ש"ס בגיל 24. אני לא מתחרט על השירות הישיבתי שלי. יש לי ספריית קודש מרשימה וכמעט את כל הספרים שבה קראתי או למדתי. אני שמח בכך. זה מי שאני. מצד שני, האם הייתי עושה שירות משמעותי בגיל 24? זו שאלה שאני מתחבט בה קשות.

"אבל הדברים מתחדדים לי: כשהייתי בחור ישיבה נתתי הכל למען הזהות החרדית שלי. כשהתחלתי להיות יותר ישראלי, השירות הגיע בזמן הנכון. ההתלבטות הזו עולה אחרי השירות. גם אם יהיה לי בן, ארצה תמיד שילמד כמה שנים בישיבה גדולה כדי שיקבל את הרקע הישיבתי, את מהות ה'בן תיירה', שיחווה את ההווי ואז ילך לדרכו שיבחר. למדתי עשר שנים בישיבה. כשאומרים לי 'אלול' ו'ראש השנה', המושגים הללו קדושים ומיוחדים עבורי. אם בגיל 18 הייתי הולך לשרת ב־8200, למשל, אז ראש השנה היה עבורי עוד חג ותו לא".

"אנחנו יודעים שהתורה היא ערך עליון", מחדד איציק הלל, "גיל הנעורים חזק ומשמעותי מאוד, כמו שעות הבוקר ביום שבהן המוח צלול יותר ללימוד. גם על גיל הנעורים צריך לשמור באדיקות. למדתי בישיבה גדולה בטלזסטון אצל הרב סורוצקין, אני וחבריי היינו יוצאים בלילה מהישיבה ומתנדבים במשמר האזרחי בירושלים, לפנות בוקר חוזרים לישיבה כאילו לא קרה כלום. אבל למרות האקשן ידעתי מה אמיתי ומה לא. היה לי את הברומטר".

הרב בניהו טבילה שמח על שנותיו בישיבה, אך חושב שיכול היה ללכת לצבא בשלב מוקדם יותר, במקום ללכת לשירות אזרחי. "כשהייתי בגיל ישיבה למדתי היטב. אני לא מתחרט שלא שירתתי אז בצבא. כשעזבתי את הכולל, אני חושב שכן היה עלי ללכת לצבא. העדפתי ללכת לשירות אזרחי. עכשיו ניסיתי להשלים זאת, אבל הייתי צריך כבר אז לנסות להתגייס".

מהי השפעת מסלול שלב ב' לטווח הארוך, בעיניכם?

"פעם שאלתי את יוסי לוי, מנכ"ל עמותת נצח יהודה, מה התרומה של החרדים לצבא", מספר לאוסתריה, "הוא אמר לי שהתרומה של שלב ב' היא סמלית, אבל עצם העובדה שכאשר הילד שלך יגיע לגיל 18, אתה בכלל תחשוב על האופציה של שירות בצה"ל, זה כבר מספיק. המסלול הזה הנגיש לי את האפשרות לחשוב על אופציה עתידית של צבא לילדיי".

טבילה מתאר את חשיבות השירות במובן ההצהרתי "השירות נותן לגיטימציה לומר בקול: אנחנו חרדים ואנחנו משרתים בצבא. גם אם אנחנו בעלי תפקידים בחברה החרדית, חלקנו בתחום החינוך, אחרים ר"מים בישיבות ועוד. אנחנו לא מתביישים בכך. להיפך, אנו מתגאים בכך. עם ישראל זכה לחזור לארץ ישראל אחרי אלפיים שנה. אנחנו חלק בעם ישראל". לצד זאת, טבילה סבור שגם לתרומה המעשית יש חשיבות. "עיקר התרומה במקום שהיינו, בעניין זיהוי וקבורת חללים ל"ע, היא רלוונטית מאוד. כשיש תרומה אזרחית כזו לצרכי הצבא, עדיף שבני תורה יבצעו אותה".

לטבילה חשוב לחדד נקודה ביחס לנימוקים שנאמרים בעד השירות הצבאי. "הרגשתי שחלק גדול מהדיבור בתוכנו היה 'מה יוצא לנו מזה'. גם המפקדים דיברו בעיקר על 'למה זה כדאי לנו'. אני חושב שהשיחה צריכה להיות מנותבת למקום אחר: 'למה זו חובתנו ולמה זו חובתכם'. ברמה המוסרית, יש כאן ציבור גדול מאוד שמשרת, מסכן את עצמו ומקדיש זמן רב מחייו לנושא הזה. מי שלומד תורה, שימשיך ללמוד תורה, כן ירבו לומדי תורה. מי שלא לומד, הרב שך אמר זאת יותר מפעם אחת בצורה מפורשת, שאין שום סיבה שלא יתגייס, אבל בפועל אנחנו לא מתנהגים כדבריו, וחבל".

בניגוד לשני קודמיו שהתמקדו באמירה הסמלית שבשירות המקוצר, איציק הלל מחדד דווקא את חשיבות שירות המילואים של המגויסים עצמם, לצד תחושת החיבור לחיילי הסדיר. "אני מבין כיום מה החיילים עוברים בשטח, עם מה הם מתמודדים וכמה המדינה זקוקה לנו. בשירות שלנו אנחנו עתודת מילואים, חלקנו לאיתור נפגעים וחללים בפיקוד העורף, חלקנו במסגרת צבאית למד"א ועזרה ראשונה. כל אחד תורם את החלק שלו במה שיכול. הכל חשוב. כל אחד במערך המילואים מתחבר בסוף לפאזל שלם וחיוני. אני מבין שאני חשוב במעמדי ובתפקידי ואני חלק מהמערכת".

ואילו יוסף חיים ברנפלד מציין גם את התרומה של השירות לבניין האישיות של המתגייס. "האישיות שלי השתנתה המון", הוא אומר, "השירות הצבאי עיצב לי את החיים מחדש במובנים רבים. אם במשמעת בעבודה ואם בסדר נכון בקבלת החלטות. הרעיון שאם דבר כלשהו משתבש בדרך, עורכים על כך תחקיר, ואדם עלול להיות מודח מתפקידו, מלווה אותי עצמאית מסיום השירות. אני מתחקר את עצמי האם נהגתי כשורה או לא, ואיפה עלי להשתפר או לגבות את עצמי. גם ערך הרעות ממשיך ללוות אותי, כי לפעמים בעזרה קטנה למישהו אחר אפשר לשנות את המערכת".

40 יום של שירות מילואים

מתקפת הפתע של מחבלי חמאס בשמחת תורה הכתה מדינה שלמה בהלם. הטבח האכזרי ביישובי העוטף וערי הנגב המערבי, ונפילתם של מאות חיילים בקרבות הבלימה, הותירו את כולנו מזועזעים וכואבים. התגובה המהירה הייתה התגייסות עממית נרחבת לסיוע בכל דרך אפשרית: ציוד לחיילים, עזרה למפונים, תמיכה בפצועים ועוד ועוד. לצד זאת, רבים חשו גם תסכול על כך שהיכולת שלהם לסייע למאמץ המלחמתי מוגבלת מאוד. ארבעת המרואיינים שלנו, סיימו את הטירונות כחודשיים לפני המלחמה, והם גויסו במהירות לשירות מילואים בתפקידים שונים. מה שנתפס אצל חלקם כאמירה סמלית או כחוויה אישית, הפך באחת להזדמנות לקחת חלק במלחמה הקשה שטילטלה את כולנו.

"בימים אלה אני משמש אחראי חמ"ל פלוגת מודיעין עילית", מספר איציק הלל, "תפקידי הוא תיאום בין הכוחות בשטח הגזרה, קבלת מידע או מענה לקריאות ממוקד 106, ניטור מידע והעברתו בזמן אמת לכוחות הרלוונטיים, והקפצת כוחות שכונתיים או חברי כיתת כוננות לאירועים בעלי אופי בט"ש (ביטחון שוטף)".

כשהתגייסת, עשית זאת כדי לתרום בצורה משמעותית למדינה. אתה מרגיש שהמסלול שעשית מאפשר לך לתרום תרומה כזו?

"מטבע הדברים, מי שגדל בחממה תורנית כל השנים, כשהוא מתגייס בהמשך, מתוך תחושת שליחות, לא יכול לצפות לתפקיד שהוא מעבר ליכולות שלו. אני מרגיש סיפוק היכן שאני משרת, בחמ"ל מודיעין עילית".

"במהלך שמחת תורה קיבלתי הודעה הקוראת לי להתייצב בצו 8 באחת מתחנות מד"א בירושלים", מספר יוסף חיים ברנפלד, "כשהגעתי למקום קיבלו אותי והסבירו כי אנו נכנסים למערכה, וכי אין צפי עדיין אם תהיה קצרה או ארוכה. בהמשך הבנו כולנו את ממדי המלחמה. תחילה קיבלנו הדרכה קצרה על טיפולים מצילי חיים במצבים אלה, דבר אשר אינו קורה בשגרה אצל מתנדבי מד"א ובפרט אנשי ית"מ (יחידת תגבור מד"א) שם אני יושב במסגרת חיל פיקוד העורף.

"לאחר מספר ימים הועליתי לצפון, וכעת אני יושב בתחנות מד"א השונות. על כל אירוע שלא יגיע, אנו אנשי היחידה נהיה מהראשונים להגיע למקום. לפני ימים אחדים, לדוגמה, נפלה רקטה בקרית שמונה וכוחות הית"מ הגיעו ראשונים לזירה. 

חשוב לי להדגיש את הקהילתיות החמה שעוטפת את משפחות מתגייסי המילואים, למען הלוחמים, המתגייסים וגם הנשים והילדים שבבית".

"גויסתי מיום שני לאחר השבת השחורה ועד עתה, ברצף", אומר הרב בניהו טבילה, "במרבית הזמן עסקתי בטיפול בחללים במחנה 'שורה' ברמלה, להעניק להם את הכבוד האחרון. בחלק קטן מהזמן – הייתי בכוננות ובתרגילי אימון בגדוד חילוץ של פיקוד העורף".

כששוחחנו איתך לפני המלחמה, תיארת את המסלול כשירות סמלי, שחשיבותו היא לא בתרומה משמעותית אלא במסר שהוא מבטא. איך אתה רואה את הדברים כעת?

"במקור חשבתי שמדובר בעניין סמלי, אבל בגלל המלחמה השירות הפך למשמעותי. מדובר בעבודה חשובה שנעשית במשמרות, ברצף מתחילת המלחמה, כבר כ-40 יום. סמלי זה כבר לא. ועדיין חשוב לי לומר שזה לא משתווה ללחימה ממש. חשוב גם לתמוך בלוחמים וגם לדאוג שיהיו כמה שיותר לוחמים חרדים".

גם חיים לאוסתריה גויס והוצב בשלב הראשון במחנה שורה. "מעולם לא חשבתי שההכשרה שלנו תהיה כה רלוונטית", הוא אומר, "מי האמין לפני מספר חודשים שכל כך מהר יהפוך התרגול למציאות כואבת. הוכשרנו לזיהוי חללים ואיסוף נתונים באמצעות טביעות אצבע ואמצעים אחרים. אני ומחלקתי בצבא שהינו כשבועיים במחנה 'שורה' ברמלה, שם נתנו כבוד אחרון לחללים וסייענו לפתולוגים בזיהוי ממצאים באמצעות DNA. לאחר מכן עברנו לטפל באזור שדה תימן, שם זכינו לאתר חללים יהודיים ולהתיר את נשותיהם מעגינות. בסופו של דבר, ההכשרה המיוחדת שביצענו בקורס הצבאי סייעה לי בפועל במצווה קדושה זו.

"כעת חזרתי למילואים כבשגרה, להיות בכוננות עם הגדוד הרגיל של חילוץ והצלה. היום אני שמח מאד שאני פה. בשעת מלחמה לא צריך להכביר במילים. כולנו מתגייסים, בכל המגזרים, כדי להיות שותפים למאמץ המלחמתי. אני החרדי היחיד בפלוגה, ובעיניי זה קידוש השם".

כשדיברנו לפני המלחמה, סיפרת שהתגייסת כדי להשלים את הצד של הזהות הישראלית שלך. במבט לאחור, הזהות הזו חיה בשלום עם הזהות החרדית שנבנתה בישיבה?

"זה קצת מורכב. אני לא מאה אחוז פה או מאה אחוז שם. אני חרדי, ישראלי. במילואים עשיתי לראשונה שבתות עם חילוני. זה מאתגר אבל זה יפה. כולנו חיים בכמה רבדים: לפעמים אתה אבא, לפעמים בן זוג, וכן הלאה. אתה לא בן אדם חד ממדי. אני ממש לא מתחרט שהייתי בישיבה, הייתי שם שש שנים ולמדתי טוב. זה בנה לי רובד מסוים שאני לא מתכחש אליו ואני גאה בו. במהלך השנים התווספו לי דברים נוספים שאני גאה גם בהם.

"אם לדבר בכנות, יש גם סתירות בין הרבדים האלה", הוא מודה, "אבל מה לעשות? אנחנו חיים לפעמים עם כל מיני ניגודים. במילואים הייתי החרדי היחיד עם חילונים מקיבוצים. יש סתירה בין הזהויות. אבל כיהודים דתיים אנחנו מאמינים בה'. אז יש לפעמים דברים שלא מסתדרים, אבל נראה לי שאנחנו אנשים מספיק גדולים כדי להכיל את המורכבויות האלה. לפעמים זה מה שמגדיר אותך: להיות בנאדם קצת מורכב ולא חד-ממדי".

מפתרון עבור עולים חדשים לטרנד חרדי: סיפורם של מסלולי שלב ב' בצה"ל

קובי בורנשטיין

ביולי 2019 נערך דיון באגף כוח האדם בצה"ל, שעסק במוכנות הצבא לטיפול באירועים גדולי מימדים בעורף. על אף המחדל האדיר שנחשף במתקפה הרצחנית בשמחת תורה, דווקא בהקשר של הכנת אנשי מילואים לטיפול באירועים בסדר גודל דומה נעשתה עבודת הכנה. אמנם התרחיש שהיה על השולחן לא עסק במתקפה של אלפי מחבלים, אלא ברעידת אדמה אימתנית שתמוטט אלפי מבנים ל"ע. 

במהלך הדיון הציגו המשתתפים נתונים לפיהם קיים מחסור חמור באנשי מילואים בתפקידי חילוץ והצלה, אנו"ח (איסוף נתונים וחללים) ותפקידים עורפיים נוספים. כך נולד הרעיון לפתוח מסלול גיוס שלב ב' לבני המגזר החרדי.

מסלול שלב ב' הוא לא המצאה חדשה. כבר לפני עשרות שנים שימש המסלול בעיקר לצורך גיוס עולי מדינות חבר העמים שרצו לתרום למדינה, אבל היו מבוגרים מדי לגיוס רגיל. במסגרת המסלול הם התגייסו לפרק זמן של חודש עד שלושה חודשים, ולאחר מכן השתחררו ושובצו בגדודי המילואים השונים.

במסלול הנוכחי, שנפתח בתחילת שנת 2020, גויסו בשלב הראשון כ-80 חרדים בני 25–45 לטירונות בת שלושה שבועות. במהלך הטירונות הם ערכו היכרות עם המערכים השונים בצה"ל ועם שרשרת הפיקוד, עברו קורס חילוץ והצלה ולמדו להשתמש בנשק. בסיום הטירונות הם השתחררו מצה"ל ושובצו בתפקידים שונים במערך המילואים, רובם בגדודי האנו"ח של פיקוד העורף. 

המסלול הוכתר כהצלחה וחודשיים לאחר מכן נפתח מחזור נוסף, עם כ-120 מתגייסים נוספים. לאחר עוד חודש נפתח המחזור השלישי, שיועד למתנדבי מד"א. בסיום הטירונות וההכשרה, שהתמקדה במחזור הזה בפן הרפואי, השתבצו המגויסים בגדוד המילואים של צה"ל במגן דוד אדום, והם מוקפצים למילואים בעת הצורך. כולם כמובן גויסו למילואים כבר בשמחת תורה. רובם עדיין בשירות גם כעת, חודש וחצי לאחר מתקפת הפתע הרצחנית מרצועת עזה.

לאורך השנים נפתחו עוד ועוד מסלולים, חלקם למתנדבי מד"א וחלקם למסלולים כלל צה"ליים. בסך הכל, מיום פתיחת המסלול ועד למלחמה הנוכחית, גויסו קרוב לאלף חרדים במסגרת מסלול שלב ב'.

מיום שפרצה המלחמה, התקבלו בצה"ל אלפי פניות מחרדים שהתעניינו בגיוס למסלול. כמענה לביקוש הוחלט לפתוח מספר מחזורים מהירים נוספים. הראשון שבהם, אליו התגייסו 120 איש, נפתח שבועיים לאחר תחילת המלחמה. המתגייסים במחזור הזה הספקו כבר לסיים את הטירונות וההכשרה, להשתבץ במילואים ולהתחיל בשירות מילואים בפועל. מרבית המגויסים הטריים שולבו בתפקידי אנו"ח, חלקם כנהגים או אנשי לוגיסטיקה ואחרים השתבצו במגוון רחב של תפקידים תומכי לחימה.

לאחר מחזור המלחמה הראשון נפתחו שלושה מחזורים נוספים, ובסך הכל התגייסו מתחילת המלחמה למעלה מ-500 חרדים. למעלה מ-3,000 מועמדים מחכים לפתיחת מחזורים נוספים.

מלבד זאת נפתח גם מסלול שלב ג' שמיועד לכאלה שקיבלו פטור מגיוס, אינם יכולים להתגייס במסלול רגיל או במסלול שלב ב' ועדיין מעוניינים לשרת. המסלול הוא מסלול התנדבותי, במסגרתו עוברים המתנדבים הכשרה קצרה ומשתבצים בתפקידים עורפיים המיועדים למתנדבים.

איור שער: יוני גודמן

אולי יעניין אותך גם

תנועת הצדיקות

עם שיבתנו לארץ ישראל, עלינו להסיר מעלינו את טומאת העוול והעקמומיות, ולשים במוקד עבודת ה' את ההליכה ביושר, הן במישור הפרטי והן במישור הציבורי

אהוד בן יהודה

זרם התודעה

שכר ועונש

איך אנחנו תופסים שכר ועונש, עד כמה הגיהנום שלנו מפחיד, ולמה גן העדן נראה משעמם עד מוות?

שולי אביטבול

רוחות העונה

שאוני בליבכן

החזון של שרה שנירר לחבר את הילדות והנערות לאוצרות הרוח היהודיים התגשם מעבר לציפיותי. מימוש החזון של שרה שנירר גם על נשים בשנות הבגרות ממתין לממשיכות של המורה הגדולה

עינת ישפה

פסיכולוגיה

למה דווקא עכשיו אין לי רעיון?

המוח שלנו נוטה לצמצם את היצירתיות ויכולות החשיבה בעיתות חירום. ביכולתינו להימנע מאימוץ דפוסים כאלה במצבי לחץ שגרתיים, על מנת להתמודד היטב עם המשימות שבפנינו

מדריך מעשי למתמודדים עם אתגרים נפשיים בשידוכים

בואו נדבר על חשיבות השיח הפתוח והכנות בנושא בריאות הנפש והשימוש בתרופות בין משודכים. בואו נתייחס לסטיגמה הקיימת בחברה והאתגר שבאיזון בין הצורך בפתיחות לבין הרצון להימנע מסטיגמות. שיתוף פתוח ואמיתי יהווה בסיס טוב לבניית מערכת יחסים בריאה בינינו

ילדי מפתח: הורים בעבודה, ילדים בבית

איך מתמודדים "ילדי מפתח" עם שהייה לבד בבית במשך שעות ארוכות, בזמן שההורים בעבודה? ואיך מתמודדים ההורים עם רגשות האשם, ועם האתגרים המעשיים? ורד בורנשטיין אספה קולות של הורים שמתמודדים עם המצב שהפך מחריג לנורמה, ושמעה גם את אלו שבחרו לשנות כיוון

כניסת מנויים

כניסת מנויים