מערכונים על שדכניות ואמהות הליקופטר של בחורים ובחורות שהגיעו לפרקם הולכים תמיד לאותו כיוון.
-"הלווווו".
-"כן?"
-"רציתי לברר על נועה בשביל אבי הבן שלי, תראי, הוא טיפוס נורא עדין, ירא שמיים, צריך מישהי שלא תדרוס אותו".
או לחילופין: "היא מחפשת מישהו חברהמן כזה, את יודעת".
רק שזה לא המערכון, גבירותיי ורבותי, זאת המציאות. וככה אנחנו חושבים שנוכל לתהות על קנקנם של אנשים ולהבין כיצד יתפקדו בקשר זוגי.
יש לי בעיה עם הסיווגים השונים האלה של האופי: הם נועלים אותנו. אנחנו אוהבים לקטלג באופן דיכוטומי ומוחלט את סוגי האישיות שלנו כאשר אנחנו הרבה יותר מורכבים מכך.
הדיכוטומיות הזו בולטת בעיקר בהבחנה בין אנשים מוחצנים ומופנמים. נוצר הרושם שאנו יכולים להיות אחד משני טיפוסים: אדם חברותי וזורם, דומיננטי שאוהב להיות בחזית, או אדם שקט, אפילו "משעמם" במידה מסוימת, שאוהב לבלות זמן עם עצמו ולא מגלה מנהיגות. ההגדרות הללו הן כמובן מאוד שטחיות ומשקפות רק חלק זעום מהמורכבות של אישיות.
ובכל זאת, ניתן לומר שקיים סולם אישיותי של מוחצנות-מופנמות, וכל אדם ממוקם בין שני הקצוות. אנו יכולים להגיב בצורה שונה לנסיבות שונות, אבל קיימת בנו נטייה עיקרית לכיוון מסוים. את סולם המוחצנות-מופנמות טבע הפסיכואנליטיקאי קרל יונג בראשית המאה ה-20 וזו אחת מתרומותיו החשובות ביותר לפסיכולוגיה. על פי תיאוריית חמש התכונות הגדולות, המיקום בסולם המופנמות-מוחצנות הוא אחד מחמש התכונות המרכזיות המגדירות את האישיות.
כדי להבין מה הוא מופנם, עלינו להבדיל תחילה בין ביישנות למופנמות. ביישנות קשורה בפחד שלנו משיפוטיות חברתית. מופנמות, לעומת זאת, קשורה יותר לדרך שבה אנחנו מגיבים לגירויים חברתיים. מופנמות היא עניין של העדפה, של תחושת נוחות. לצורך העניין, לאדם ביישן יכולה להיות כמיהה חזקה למגע חברתי תדיר, אך החשש מביקורת מונע ממנו להיחשף. לעומתו, המופנם מסתפק במגע חברתי במינון נמוך ונהנה לבלות הרבה זמן עם עצמו.
התוצאה של שתי התכונות הללו דומה במקרים רבים: הגבלה של האינטראקציה החברתית.
סוזן קיין, מחברת הספר "כוחם של המופנמים" (2012), משתפת בהרצאת טד מפורסמת בחוויותיה כילדה מופנמת, ובמסרים שקיבלה לאורך חייה על ההתנהלות השקטה שלה. בזמן שהיא העדיפה לקרוא ספרים בשקט, אחרים ציפו ממנה להיות חלק מהעדר, להיות כמו כולם. לדבריה, אנחנו חיים בתרבות שבה להיות מופנם, היא לא "הדרך המקובלת".
דרך הרשתות החברתיות ניתן להגיד שהמצב אפילו החריף, אנחנו משווקים את עצמנו בכל רגע נתון. היא תולה זאת בכך שיש כיום צורך רב להיות "איש מכירות" כדי להתפרנס. המאה ה-20 אופיינה במעבר סוחף מכלכלה חקלאית לכלכלה עסקית, תהליך שהמשיך את התיעוש של המאה ה-19 ולווה בעיור מואץ. התנאים החדשים השפיעו גם על תכונות שנקשרו להצלחה. "לפתע אנשים עוברים מהעיר הקטנה אל הכרך, ובמקום לעבוד לצד אנשים שהכירו כל חייהם עליהם כעת להוכיח את עצמם בחברת זרים. לכן, די מובן שתכונות כמו קסם אישי וכריזמה הפכו לפתע להיות חשובות מאד".
אני מזדהה עם דבריה על כך שאנשים מופנמים נתפסים כמתבודדים ולעתים אף מוזרים או מרוחקים עד כי רבים המופנמים שמתביישים באופי שלהם ולעיתים נאלצים להתנהל בצורה אחרת מטבעם כשהם בחברה.
בחברה החרדית, נראה ששפר גורלם של המופנמים. אולי לא יגדירו אותם כ'חברמנים' באוזני האם המבררת הדואגת, אבל גם לא יאשימו אותם בהתבודדות או בביישנות יתר. אנחנו נוטים לקשר מופנמות עם 'צידקות' ואותנטיות, ורואים במנהיגי הדור אנשים שהיו מעדיפים לשקוע באהלה של תורה מאשר להיות בתפקיד ציבורי.
איור: shutterstock
