לפני זמן מה ישבתי לשיחה על האישה החרדית, מול חיילות וקצינות מטעם הסיור של אלי אדלר (מי שלא מכיר, ממליצה). אני מנסה לשמור על כנות בשיחות הללו, כנות שמשתקפת החוצה ובונה דיאלוג. תוך כדי שיחה פירטתי על הקרבתן ומסירותן של הנשים ללימוד התורה של בן זוגן, ובין היתר סיפרתי על כך שלפחות מבחינת מה שמקובל חברתית, הנשים החרדיות אינן לומדות את הגמרא בעצמן.
החיילות לא הבינו איך יכול להתקיים הפרדוקס הזה: השקעה והתמסרות לרעיון שאין לך היכרות ישירה איתו. אחרי סערת הרוחות שנוצרה, ואחרי שהשבתי בהרחבה כי להשקפתי בית של תורה הוא לא רק לימוד גמרא אלא משהו הרבה מעבר לכך שבו לכולנו יש חלק, הוספתי כי למען האמת אני לא רואה ממש בטענה שלהן. במובן מסוים זה אפילו עובד להפך, וניתן להשליך זאת באופן רחב יותר לטבע האנושי: עצם היותו של דבר בלתי-מושג יוצר דווקא משיכה והאדרה שלו.
***
יש שתי נטיות נפש דומיננטיות שונות מאוד זו מזו.
האחת היא נטיית הנפש הרומנטית. גישה כזאת מאמינה בכוחו של האדם האינדיבידואל על החברה, בכוחו של הצדק לנצח את הרע, בכוחה של האהבה על הממסד, בכוחם של הנאורות והבחירה. והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה אמרו סרטי דיסני, והורידו את המסך.
השניה היא נטיית הנפש הטרגית, ישנם כוחות חזקים…
