כצל פורח

ספר שכולו מסע בדיוני בזמן ובמרחב, הופך למין איגרת אישית מלאה בהרהורים השוחקים ליום אחרון

אולי יעניין אותך גם

הכל מתחיל בטיסה. דווקא שם, בין ארץ לשמים, נמצאת האפשרות. ברוך הוא שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים. שהם טסים ואנו טסים. הם טסים ועיניהם על צגים מרצדים. ואנו טסים ומולנו ספרים נפתחים.

בכל עת, כשנקלע לידינו ספר שמהותו בדיה (פיקשן בלע"ז) הרי שהנאת הקריאה נפגמת מחשש על הזמן שנשחת. הרגשות מתרוצצים בקרבנו. יצר טוב שופט ומונה, סבירא ליה כמאן דאמר אין יתרון לאדם שיקרא סיפור אשר בדה פלוני מליבו ואף משל לא היה. ומאידך, הנפש הסוכנת בנו נמשכת אל המילים ואל הרגשות ואל האסתטיקה.

וכאן מצאו כשרי ישראל מקום של פשרה. באותן שעות טיסה, כשהריכוז קשה והשעונים מתערבבים, נמצאת השעה כזו שאינה יום ואינה לילה ומתוך שהתירו לעסוק בחכמות חיצוניות הותרה גם קריאה חפוזה בספרים ובסיפורים שיש בהם מעין שם של קפיצת הדרך, שאדם עולה בצד זה של אוקיינוס וחידות מסתורין מושכות את ליבו, וכאשר גלגלי מטוסו נושקים לאדמת ארץ הקודש כבר פתורה לו העלילה ויודע הוא מי הרוצח ובשל מי האשמה, ואף מבחין הוא בין צדיק לרשע וכך הלאה.

גם סיפור המסע שלפנינו, הספר 'צל ידו', תחילתו וסופו בטיסה. ובתא הטייס יושב לו חיים באר, איש יהודי שדומה כאותו אורח שמתיישב בחדר החיצון של בית הכנסת, כוס תה לו בידו והוא מעיף את שומעיו בטיסת-נגיד-חרושת שקשה להתנתק ממנה גם כשכבר…

הקריאה למנויים בלבד

גם אתה יכול להיות מנוי ב ₪1
לחודשיים ראשונים

אולי יעניין אותך גם

מעגלי בריאה ושירה: "צבעים של שירה"

אחרי שנתיים סוערות בכל קנה מידה, בהן שכחנו ממש איך נושמים לרווחה, מגיע פסטיבל 'צבעים של שירה' המבקש להבין את מושג הנשימה וליצור מרחב של חיבור

חמישה גיבורים וישיבה

כשהספוילר הוא זה שמפתה אותך לקרוא את הספר, אתה מבין איך חמישה גיבורים הם בכלל אחיזת עיניים מהדבר האמיתי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

חידושים,המצאות, ותורת החלקיקים 

תכירו משחק שפשוט אי אפשר להפסיק, ועוד אחד שמלמד אתכם על תורת החלקיקים, אבל לגמרי בכיף 

לדעת לספר סיפור

האסופה שלפנינו נועדה רק לתת טעם ולפתוח את עולם סיפוריו של קרליבך בפני מי שאינם מכירים אותו

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית?