הכל מתחיל בטיסה. דווקא שם, בין ארץ לשמים, נמצאת האפשרות. ברוך הוא שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים. שהם טסים ואנו טסים. הם טסים ועיניהם על צגים מרצדים. ואנו טסים ומולנו ספרים נפתחים.
בכל עת, כשנקלע לידינו ספר שמהותו בדיה (פיקשן בלע"ז) הרי שהנאת הקריאה נפגמת מחשש על הזמן שנשחת. הרגשות מתרוצצים בקרבנו. יצר טוב שופט ומונה, סבירא ליה כמאן דאמר אין יתרון לאדם שיקרא סיפור אשר בדה פלוני מליבו ואף משל לא היה. ומאידך, הנפש הסוכנת בנו נמשכת אל המילים ואל הרגשות ואל האסתטיקה.
וכאן מצאו כשרי ישראל מקום של פשרה. באותן שעות טיסה, כשהריכוז קשה והשעונים מתערבבים, נמצאת השעה כזו שאינה יום ואינה לילה ומתוך שהתירו לעסוק בחכמות חיצוניות הותרה גם קריאה חפוזה בספרים ובסיפורים שיש בהם מעין שם של קפיצת הדרך, שאדם עולה בצד זה של אוקיינוס וחידות מסתורין מושכות את ליבו, וכאשר גלגלי מטוסו נושקים לאדמת ארץ הקודש כבר פתורה לו העלילה ויודע הוא מי הרוצח ובשל מי האשמה, ואף מבחין הוא בין צדיק לרשע וכך הלאה.
גם סיפור המסע שלפנינו, הספר 'צל ידו', תחילתו וסופו בטיסה. ובתא הטייס יושב לו חיים באר, איש יהודי שדומה כאותו אורח שמתיישב בחדר החיצון של בית הכנסת, כוס תה לו בידו והוא מעיף את שומעיו בטיסת-נגיד-חרושת שקשה להתנתק ממנה גם כשכבר…
