כשבריאות ושיפור עצמי נפגשים

הקורא המלומד ישאב תועלת בעיקר מהתבוננות בפלאי המוח, ומהקשר העמוק המתגלה בין פעולות פשוטות לתהליכים תוך-מוחיים

אולי יעניין אותך גם

מעבר לים, תקשורת ההמונים פונה באמת להמונים. המון צרכנים מתורגמים להמון כסף שמאפשר לעשות עיתונות אמיתית. ולא במובן של עיתונות חוקרת ובועטת, אלא ברמה המקצועית הכי בסיסית. עיתון או אתר שמכבד את עצמו לא נאלץ להפקיד עוזר מחקר (במקרה הטוב) על תחום המדע, ההיסטוריה או הכלכלה בדסק ולקוות שיהיה בסדר, כי יש לו מספיק משאבים לשכור את הטובים שבטובים, כאלה שאינם רק מומחים בתחומם אלא גם חוננו בכישרון הנגשה והסברה מעולים, שייתנו לקורא הפשוט או המומחה לעניינים אחרים, את הידע שאותו מבקשים להעביר. ובכיף.

לא פלא איפוא שאנשים כמו סנג'אי גופטה, מנתח מוח ומרצה לרפואה באוניברסיטת אמורי שמשמש כתב רפואי ראשי של רשת CNN האמריקאית, אינו רק רופא וכותב מחונן, אלא גם יוצר מבוקש של סדרות תיעודיות בתחום התמחותו. הוא גם נסע ברחבי העולם לסיקור מעמיק ומצולם של דרמות עולמיות, כמו הוריקן קתרינה והפלישה האמריקאית לעיראק, מהזווית הרפואית שלה.

במסגרת הפעילות העיתונאית שלו בעיראק, למשל, הוזמן גופטה לבצע ניתוח מוח מורכב בתנאי שדה בחייל אמריקאי פצוע. לשם המחשה של התנאים הבלתי אפשריים, נספר רק שאחרי שהסיר חלק מעצם הגולגולת באמצעות מקדחה שחוטאה בשטח, וביצע את הניקוז הדרוש, סגר גופטה את הגולגולת באמצעות הצד הפנימי של שקית נוזלים מחוטאת, שאותה חבש היטב כך שיתאפשר להטיס את הפצוע לבית חולים גדול במרחק כמה שעות טיסה. החייל ניצל.

היכולת המיוחדת שלו לספר סיפור בלי לוותר על חוויית העומק ועל עדכניות המחקרים שעליהם הוא נשען, הופכים בעיניי את ספרו החדש 'להישאר חד' שראה אור לאחרונה בעברית, לספר שהוא שילוב בין ספרות רפואית פופולרית ובין ספרות שיפור עצמי.

חובבי ז'אנר השיפור העצמי לא צריכים סיבות מיוחדות כדי לקרוא עוד ספר שיחדד אצלם תובנות בקשר לאיך צריכים להתנהל נכון, אך עדיין ישמחו לגלות עצות ורעיונות שאפשר לתקף אותם באמצעות המחקר העדכני.

חובבי המדע הפופולרי, בדגש על תחום הרפואה, לא רק שיקבלו מידע עדכני בהיר בתחום המאוד מרתק והדי-מעורפל של חקר המוח, אלא גם יוכלו להעשיר ולעדכן את המידע שברשותם עם טיפים מעשיים לחיים.

הספר סוקר את התפתחות חקר המוח בהיבט של הזדקנות המוח וגיל ביולוגי, תוך שהוא מאיר היבטים פסיכולוגיים של הימנעות אנושית ממחשבה על המוח ועתידו. התייחסות אל המוח כקופסה שחורה עלומה (תיאור שאינו רחוק מהגדרה נאה של הידע המדעי שברשותנו על המוח, למרות ההתקדמות שאינה ניתנת לתיאור במילים של עולם המדע בגילוי רבים ממסתריו בעשורים האחרונים), כזו שאינה מאפשרת תכנון לטווח ארוך בקשר אליה.

גופטה מנפץ כמה מיתוסים רווחים בקשר למוח, מבהיר שאנחנו יודעים עליו מספיק כדי לתכנן ולהתכונן וכדי להגדיל את הסיכויים שלנו לזכות לחיי צלילות ארוכים ופוריים, ומדרבן את הקורא לקחת אחריות על חייו ועל איכותם.

בנוסח האמריקאי של 'עשה זאת בעצמך' וספרי דיאטה, לא נפקד מקומה של 'תוכנית 12 השבועות למוח צלול יותר', כמובן. אבל הקורא המלומד ישאב תועלת בעיקר מהתבוננות בפלאי המוח ומהקשר העמוק המתגלה בין פעולות פשוטות כמו אוכל, ספורט ושינה, לתהליכים תוך-מוחיים, שעלולים להיות הרסניים בחיי שגרה עמוסים ומזניחים.

הפרקים האחרונים מתמקדים בשלב המאוחר, כשמחלה או הפרעה מוחית מתגלים, ועשוי להועיל למתמודדים ולבני משפחה וחברים.

תובנה חשובה אחת שלקחנו לדרך: לימוד של משהו חדש, אבל רק כזה שמעניין אותנו, הוא סוג של זריקת מרץ למוח, כזו שקשה להפריז בחשיבותה לטווח הארוך.

להישאר חד: לבנות ולשמור על מוח צעיר וצלול בכל גיל

  • ד"ר סנג'אי גופטה וקריסטין לוברג
  • מאנגלית: טליה עבו
  • מטר
  • 2023
  • 354 עמ'

אולי יעניין אותך גם

מעגלי בריאה ושירה: "צבעים של שירה"

אחרי שנתיים סוערות בכל קנה מידה, בהן שכחנו ממש איך נושמים לרווחה, מגיע פסטיבל 'צבעים של שירה' המבקש להבין את מושג הנשימה וליצור מרחב של חיבור

חמישה גיבורים וישיבה

כשהספוילר הוא זה שמפתה אותך לקרוא את הספר, אתה מבין איך חמישה גיבורים הם בכלל אחיזת עיניים מהדבר האמיתי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

חידושים,המצאות, ותורת החלקיקים 

תכירו משחק שפשוט אי אפשר להפסיק, ועוד אחד שמלמד אתכם על תורת החלקיקים, אבל לגמרי בכיף 

לדעת לספר סיפור

האסופה שלפנינו נועדה רק לתת טעם ולפתוח את עולם סיפוריו של קרליבך בפני מי שאינם מכירים אותו

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית?