חדר לא גדול עם נוף ירושלמי, חבורת אנשים מתקבצת לשיחת סלון עם אמן מעניין ולא שגרתי, מעולמות הפיוט. מתפתחת שיחה ערה על מקאם ושירה, שירה סוּפית וניגונים חסידיים. אני יושב שם ודעתי מתרחבת עלי. בין המילים מתחדדת בי ההכרה שיצירת אמנות טובה היא כמו קפסולה שהיוצר מכנס לתוכה רגע או חוויה משמעותית, וכאשר אדם נחשף ליצירת האמנות הוא מניח את הקפסולה על לשונו ויכול לטעום לפחות אחד משישים מאותה החוויה.
האמן, יגל הרוש שמו, מצטט את המשורר הפרסי חאפיז במשפט שאני ממהר לרשום במחברת: ״משורר הוא מישהו היכול למזוג אור לכפית ולהגיש אותה לתוך הפה היבש והסדוק שלך״. הוא מוציא מתיקו חליל עתיק בשם ניי (nei), שם שבלשון הקודש מזכיר נהי, בכי.
הניי, מסביר יגל, הוא כלי שנחשב קדוש בתרבות הפרסית והנגינה שלו מזכירה קול אדם מתייפח. הוא עשוי קנה במבוק, שגדל על מים, ונקצר ויובש וחורר עד שהפך לחליל הנפלא הזה המעורר רגשות עדינים. כשמקשיבים לחליל העשוי מהקנה, אפשר לשמוע את הגעגוע שלו לימים בהם היה ירוק ושלם, נטוע על פלגי מים, ומקומו נודע וברור.
יגל מנגן, ובאוויר מצטייר כמו סיפור. צליל מושך צליל והחדר מתמלא בקסם. הפתיחה הערבית נמזגת לניגון ״צמאה לך״ של אדמו"ר הזקן מחב"ד והאנרגיה מתלהטת באש חדשה. בסיום הניגון אנחנו לא מוחאים כפיים. כאילו בתיאום מראש סיכמנו בלי מילים שלא לחלל את קדושת הרגע.
מרגע שהסתיים המפגש אני הולך איתי עם הניי הזה בתוך הראש. לאן אני מוליך את הגעגוע שלי, זה שבכוחו לכוון את הדרך קדימה?
המילה ״תשרי״ בשפה הארמית, מבטאת התחלה. כמו ״תתחיל״. במקור זו תחילתה של שנה חקלאית. אך גם כיום בהיותנו רחוקים מהשדה, השנה העברית כאילו מצווה אותנו להתניע מחדש אחרי הפסקת האלול ולצאת לדרך חדשה שהכל יכול לקרות בתוכה.
כדרכי, אני כותב את הטור הזה אסוציאטיבית, מניח את העט על הדף ונותן למחשבות לכתוב את עצמן. תוך כדי שאני כותב וממלל את עניין ההתחלה, אני נזכר בחוק ההתמד הפיזיקלי, לפיו כל גוף שואף להישאר בדיוק במצב התנועה שלו, מצב של מנוחה או מצב של תנועה. ואם עצרנו בסיום השנה לחשבונו של אלול, משמע שנדרשים כוחות מיוחדים להתחיל את התנועה מחדש. למעשה התחלה היא תמיד שינוי מצב קיים. ושינוי הוא לפעמים דבר לא נוח, אולי אפילו מפחיד. כמו ילד שנכנס לכיתה חדשה, כמו סטודנט שנה ראשונה, כמו הורה שמקלח לראשונה את הרך הנולד לו. מצד שני, התחלה היא תמיד הזדמנות. כיון שהכל יכול לקרות בדרך החדשה, גם הטוב ביותר כלול בה, לפחות פוטנציאלית.
חג הסוכות מזכיר לי את הניי. אנחנו מקיפים את עצמנו בעלים קצורים, בניחוח הדרים ובפסולת גורן ויקב דווקא שאינם מחוברים לקרקע. אולי כדי למהול את שמחת היבול הטוב שנשתבחנו בו, בתקוות הגעגוע המניע אותנו איש איש אל מקורות החיים שלו.
עכשיו, ברגעים בהם כולנו מבקשים לשמוח, אני מאחל שנדע לגעת בכמיהה לשורש, אך לשאת את העיניים אל שנה חדשה שבה נפתיע את עצמנו בכיבוש של פסגות חדשות.
צילום: shutterstock
