לבי במערב: רשמים מחודש של טיול במרקש 

הכל התחיל בבוקר רגיל של שלהי אוגוסט. ישבתי במשרד, שתיתי אספרסו ועברתי על סטורי'ז ברפרוף. נתקלתי בסטורי שפרסם ארגון "כולנא" ובו קריאה להתנדבות בקהילה היהודית במרקש.

השארתי פרטים וציפיתי שיחזרו אליי. "כולנא" הוא ארגון ללא מטרות רווח שהוקם בירוחם ב-2017, מתוך מטרה לעצב הלך רוח מסורתי עדכני, בהשראת מורשת יהדות ארצות האסלאם. מטבע הדברים, הארגון מקיים קשר הדוק עם הקהילה המרוקאית.

תמיד חלמתי על מרוקו. מרוקו היא מרכיב דומיננטי בהביטוס שלי. עליה אני משליך, תת־הכרתית, את האידיליה הרוחנית שלי. גדלתי בירושלים, בשכונה שבה פועלים כמה בתי כנסת בנוסח יהדות מרוקו. התפילות, המנהגים, הלחנים, הפיוטים וכמובן המטבח, הם מרכיבים יציבים באישיות שלי.

אחרי יומיים, קובי יפרח, מייסד ומנכ"ל כולנא מרוקו, חזר אלי טלפונית ופירט על ההתנדבות שכללה השתתפות קבועה בתפילות ובסליחות, סיוע לתחזוק בית העלמין היהודי והקמת ארכיון קהילתי מסודר. משך ההתנדבות הוא חודש. הסכמתי. בימים שלאחר מכן צופפתי משמרות במשרד ועסקתי בעיקר בסגירת פינות כדי שאוכל לטוס בראש שקט. 

בבוקר הטיסה אבי שיחיה לקח אותי לשדה התעופה. הרגשתי שהוא גאה בי שאני נוסע למרוקו. יהודים מרוקאים לא עזבו את מרוקו אף פעם. הם פה, גאים ושמחים בישראל, אבל משהו בתודעה נשאר שם. גם בלב ישנה פינה חמה. כמעט מולדת שנייה, אם תרצו.

טסתי דרך מדריד ונחתי במרקש בערך ב-1:00 בלילה. שדה התעופה היפה של מרקש קיבל את פניי בהדר מרוקני אופייני. עיצוב מודרני המשלב ארכיטקטורה מסורתית וממצב את דגלי המדינה באופן הרמוני. הרגשתי שהגעתי לבית מוכר וחם.

פקיד הגבולות ראה את הדרכון הישראלי, בירך בחום "מרחבה ביכום", שאל כמה שאלות ושלח אותי לפקיד אחר. הפקיד השני טרח להזכיר שהרבה זמן לא ראו שם ישראלים, לקח את הוויזה המודפסת שלי, חתם והחזיר את הדרכון תוך איחולים שהכרתי מבית אבא. בירכתי בחזרה "אללה יעתיק סח'ה", הוא צחק וליווה אותי לדלת.

יצאתי, לקחתי מונית למלאח. שם, בשכונה היהודית לשעבר, אמור היה מתנדב אחר לקבל את פניי. הדרך קצרה מאוד, אבל מספיקה כדי ללמד על העיר. חשבתם שתל אביב היא עיר ללא הפסקה? בואו למרקש. גברים צועדים בכל פינה, מזללות פתוחות ומקרינות משחקי כדורגל, צעירים משחקים בכדור בין הרחובות ואפילו נשים צועדות ליעד לא ברור. הנהג היה אדיב והציע סיגריה. ביקשתי שלא יעשן והוא כיבד. 

הגענו למלאח. ש', המתנדב, לא היה שם כדי לקבל את פניי. התקשרתי והתפתחה שיחה שבה שנינו משחקים בניסיון לנחש איפה אני בדיוק. תוך כדי הדברים נגש ילד נודניק וביקש נדבה. הנהג הבריח אותו אבל הוא חזר. עניתי לו שילך, תחילה באנגלית, וכמובן שזכיתי להתעלמות. בשלב כלשהו ש', הנהג והילד חפרו לי, כל אחד בדבריו. צעקתי על הילד "חלאס! תח תדלי ראסום!" (די, אכלת את הראש!). השתרר שקט, כולם היו בהלם שהגבר המערבי עם המזוודות ותיק־הצד פתאום שולף משפט בשפה המקומית ובמבטא תקין. הילד ברח, הנהג התנצל, קיבל טיפ ונסע, וש' סוף סוף הגיע.

נכנסנו לדירה, דירה בעלת חן מיוחד שבעבר שימשה כולל לאברכים. בשנות התשעים האברכים עלו ארצה, הדירה ננטשה והקהילה הפקידה בה את ארכיון ראשי הקהל. כש"כולנא" החלו לפעול במרקש, הם קבלו את הדירה למגורי המתנדבים.

בית הכנסת בית-אל

למחרת לקחנו מונית לבית הכנסת. בית הכנסת "בית א-ל" הוא מרכז הפעילות של הקהילה. הוא לא נמצא במלאח העתיק אלא בשכונת גיליז המודרנית, בה מתגוררים רוב יהודי מרקש.

התפילה הייתה מהירה ונעימה ואחריה המתפללים פתחו שולחן בחצר בית הכנסת. בתפריט: לחם מרוקאי עם שמן זית ותה נענע ישירות מהבראד היפהפה. 

בשיחה קצרה הכרתי את הדמויות: ראש הקהילה הוא ר' יעקב (ג'קי) קדוש. יהודי לבבי וחכם המנצח ביד רמה על הקהילה ומנהל גם את קשרי החוץ שלה מול הממשל.

פגשתי שם גם את איזק אוחיון, יהודי יקר שמארח בביתו בכל שבת את האורחים המעוניינים בסעודת שבת כשרה (בתשלום כלשהו לכיסוי ההוצאות). איזק מקדיש את הונו ואונו לתחזוק בית העלמין. לשם הוא מקפיץ אותנו אחרי הארוחה.

בית העלמין של מרקש

בית העלמין הוא העדות הכי ברורה ובועטת לציוויליזציה היהודית שחיה במרקש. כ-600 קברים של צדיקים פזורים בין אלפי המצבות. חלק מהמצבות מלכתחילה לא נשאו כיתוב המודיע על זהות הטמון וחלק נשאו כיתוב שדהה ונמחק עם השנים. זכינו להכין לשחזור את קברו של ר' שאול נחמיאס, אחד מגדולי מרקש במאה ה-18. ר' שאול נודע כתלמיד חכם עצום וכבעל מופת. הכיתוב על קברו טושטש במהלך השנים ורק לאחרונה אותר הקבר שוב. 

הקדשתי זמן לחקור עצמאית דרך המצבות את חייה היהודים של מרקש שהצטמצמו לכדי שריד קטן. פקדתי את קברו של ר' שלמה אביטבול, מחבר הפיוט "יפה ותמה", אותו כמובן שרתי על קברו.

עליתי גם על קברו של ר' אלעזר הלוי, גאון אדיר שחי במרקש במאה ה-19, שימש כראש ישיבת מרקש עד למותו בראשית המאה ה-20. את ספריו הכרתי משכני, ר' מאיר אביטבול זצ"ל, שיסד בירושלים את הספרייה הספרדית, ובה ההדיר כ-5000 ספרים שנכתבו בארצות האסלאם בכלל ומרוקו בפרט.

באמצע בית העלמין עומד אוהל גדול ובו קבור אב בית הדין של מרקש – הגאון רבי שלמה עמאר ע"ה, אשר פעל במרקש במאה ה-17 וה-18. שלחתי את תמונת הביקור לאחד מצאצאיו – העיתונאי דביר עמר, ששמח לקבל את הד"ש ואף פרסם את הביקור בעמוד הטוויטר שלו.

בצמוד לבית העלמין שוכן אולם ישן. זהו אולם בית המדרש. אחד מני רבים שפעלו באזור המלאח. האולם נקי ונראה שעדיין מתוחזק. הספסלים המקוריים נשארו במקומם ועל הקירות תלויות תמונות צדיקי מרוקו וכרזה שהוכנה לכבוד הילולת רשב"י בשנות ה-60 של המאה הקודמת.

התיישבתי על ספסל אקראי, עצמתי את עיני ודמיינתי את הפעילות של בית המדרש. הנערים שלמדו בו כבר מזמן אינם, אבל התודעה יודעת לשמוע את קול הלימוד, לנשום את רוח התורה שחלל החדר מלא בה. להסניף את הנעימות.

בסמוך לבית המדרש נמצא בור הגניזה. הוא מחוץ לתחום עבור התיירים הפוקדים את בית העלמין, אבל מכיון שאני בשליחות קהילתית הנוגעת גם לענייני הגניזה אני רשאי לבקר בו. אם המצבות הן עדות לחיי הקהילה ובתי המדרש הם עדות לחיי התורה, הגניזה היא עדות לחיי הפרט של היהודי שאיננו. בגניזה איתרתי יומנים, סידורים שעל כריכתם הפנימית נכתבו תזכורות משפחתיות, ספרי זוהר בלויים ואפילו תפילין פסולות. אני לא מעז לגעת בכלום. רכוש יהודי הוא קודש, במיוחד כשבעליו קבור במרחק מטרים ספורים ממני.

ביציאה מבית העלמין ישנן שתי חלקות מעניינות. חלקה אחת היא חלקת הכהנים. קבריהם מסומנים באיור של כפות ידיים פתוחות כנהוג בברכת הכהנים. בניגוד לשאר הקברים המסוידים בלבן, קברי הכהנים צבועים בכחול.

החלקה השנייה היא חלקת הנקברים שבדרך כלל קוברים מחוץ לגדר. אלו יהודים שנשאו נכריות או חטאו באופן אחר. המרקשים לא העזו להרחיק יהודי לחלוטין, לכן החוטאים נקברו בתוך שטח בית העלמין, אך בחלקה נפרדת ומבודלת. באווירת ימי הסליחה אמרתי פרקי תהילים על קברם והוספתי את הפסוק "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו". בכל זאת, דיאלנא.

השכונה היהודית – המלאח

לא חדלתי מלשוטט במלאח. שמות הרחובות מלמדים את המבקר על זהותם של תושבי העבר. שער המלאח קרוי על שם ר' מרדכי בן עטר. רחובות נוספים קרויים על שם דמויות יהודיות בולטות שהתגוררו בהם.

המלאח נבנה בשנת 1492, כאשר יהודים שגורשו מספרד שטפו את רחובות מרוקו. מרקש הייתה באותה העת עיר הבירה הנבחרת על ידי בית המלוכה של השושלת הסעדית. הסולטן קרא ליהודים להתיישב בה. למרות זאת, בניית המלאח התאחרה והחלה רק בשנת 1578. בתי המלאח, כמו כל מרקש, צבועים אדום ארגמני. כמו בתים רבים במרקש, הם בנויים מאבן גיר. רעידת האדמה שפקדה את מרקש בספטמבר 2023 עדיין ניכרת ובכמה סמטאות ניתן לראות בתים סדוקים או הרוסים. המלאח מתנהל כמרחב הנתון במאה אחרת. סוחרים מוכרים בשר במשקל מכני. חמורי משא נושאים סחורה עוברים בין הסמטאות. ילדים מתרוצצים יחפים בין הדוכנים וברחבה מוצלת קטנה גברים מובטלים משחקים 'בלוט' – משחק קלפים מרוקאי. תושבי המלאח הנוכחיים הם מוסלמים שאין ידם משגת לרכוש בית בשאר אזורי העיר, המודרניים יותר. אחדים מהם עטים על כל אדם זר ומציעים שירותים שונים תוך ציפייה לרווח קל. אני מסנן אותם, אבל הלב מתרחב כשהם קוראים קריאות חיבה לעם היהודי ולישראל. ברור לי שזהו ניסיון שקוף לשחד אותי להשתמש בשירותיהם, אבל בתקופה כזו זה גם משהו.

אני פונה בסמטה קטנה ומגיע לבית הכנסת "צלאת אלעזמה". צלאת – בית כנסת בניב המרוקאי. מזכיר את המילה הארמית-תלמודית "צלא". אלעזמה – המגורשים. בית הכנסת נבנה בשנת 1942 על ידי ר' יצחק דלויה, דיין שגורש מספרד והגיע למרקש. במרקש הוכתר ר' יצחק לאב"ד ומצבת קבורתו שוכנת בבית העלמין של העיר. בית הכנסת אלעזמה היה מרכז פעילות דתי תוסס. העיצוב כולל חצר פנימית שסביבה חדרים ששימשו בעבר כתלמוד תורה לילדי העיר. הקומה השנייה שימשה כישיבה שבה למדו צעירים מכל מרוקו. כיום החדרים משמשים כמוזיאון שבו מוצגים תמונות וסרטונים המתארים את הווי החיים של יהודי מרקש. עד פרוץ המלחמה גם בתי הכנסת של המלאח היו פעילים, תוך התבססות על תיירים שומרי מצוות. כיום, מתוך שמונת בתי הכנסת של המלאח, רק בית הכנסת "צלאת אלעזמה" פתוח, אך משמש כמוזיאון ולא מתקיימות בו תפילות. גם כאן, כמו בבית העלמין, אני מסביר שנשלחתי על ידי קובי. זה מזניק את המניה שלי. השוטר בכניסה לוחץ את ידי, בחור ערבי טופח על שכמי ומלווה אותי פנימה. בחצר הפנימית יושבים גבר ואשה מבוגרים, נורדין וסעידה, שניהם שמשי המקום. הם מקבלים הסבר קצר מהבחור שמלווה אותי ופניהם מוארות. נורדין צועק "מרחבה ביכום" מוציא מאיפשהו בקבוק מים קרים ותוקע בידי. אני מודה להם ומסתובב בין חדרי המוזיאון. לאחר כחצי שעה אני מסיים ופונה לצאת. סעידה מסמנת לי לגשת אליה, מוזגת לי תה נענע ועוגיות. אני מתיישב, מנסה לתקשר איתם. הם לא דוברים אנגלית והלקסיקון המרוקאי שלי כולל בעיקר ברכות ומילות נימוס, אבל אנחנו מצליחים ללהג קצת. אני מסיים, מודה להם, נכנס לבית הכנסת ללמוד משהו. עשרים דקות נוספות עוברות ואני יוצא לארמון "אל-באהיה" הסמוך למלאח.

ארמון "אל-באהיה"

מכירים את הקלישאה שכל המרוקאים עבדו אצל המלך? מסתבר שיש בה מן האמת. שושלות המלוכה השונות ששלטו במרוקו החזיקו בארמונות רבים בכמה ערים במקביל. בחלק מהערים, ארמון המלוכה שוכן בסמוך למלאח. לשליטים היה אינטרס לשמור על היהודים ואף להעסיק אותם. היהודים היו אוכלוסייה אוריינית, משכילה ביחס לשכניהם, חרוצה ובעלת נאמנות יוצאת דופן. בנוסף לכך, היהודים לעולם לא היו מורדים או מובילים הפיכה נגד המלך, מכיוון שלא היה להם שום סיכוי לקבל את המנדט המחודש מהעם. כל אלו הביאו את השליטים ליצירת תעסוקת יהודים גבוהה בחצר המלך. זה לא אומר כמובן שהם היו יועצים או מקורבים למלכות. אבל עבודות שירות ומלאכות כפיים שבית המלוכה נזקק להן, אכן בוצעו על ידם.

אחד מן הארמונות האלו הוא ארמון אלבאהייה. הארמון שמור מאד מכיון שבית המלוכה הנוכחי משתמש בו. כשליש מהארמון פתוח לציבור ובו ניתן להתרשם מחצר רחבת ידיים המעוצבת בסגנון מרוקאי וממוצגים הקשורים לבית המלוכה. הארמון מכיל גם חלונות ויטראז' המעוטרים בקליגרפיה בסגנון ערבי ואמזיגי. את הארמון בנה במאה ה-19 הווזיר אחמד אבן מוסא, עבור אשתו המועדפת – באהייה. על שמה נקרא הארמון.

שיכור מהשראה, מהססגוניות ומהקולות, אני חוזר למלאח ומחליט ספונטנית לשכור חדר בריאד לשלושת הלילות הקרובים. ריאד, למעשה, הוא בית מרוקאי ששופץ והפך למלון בוטיק. העיצוב המקורי נשמר. הריאד מכיל חצר פנימית, בו בדרך כלל שוכנת הרחבה שבה מוגשת ארוחת הבוקר ולעיתים קרובות אף מותקנת בו בריכה.

אחרי שיטוט קצר מצאתי ריאד קטן בסמיכות לבית הכנסת אלעזמה. שכרתי חדר עם נוף למלאח. בגג של המלון שוכן בר שמחזיק באישור מיוחד להגיש משקאות אלכוהוליים.

את הימים הבאים העברתי בריאד. נהנה מהשלווה שהוא מספק, המנוגדת להמולה שבחוץ. לעיתים עליתי לגג, לצפות מלמעלה על גגותיה של העיר שלא יודעת לעצור.

הרי האטלס

ערב אחד תפסתי פינה שקטה בגג הריאד והתפללתי ערבית. אחריה גם ערכתי קידוש לבנה בהתלהבות. אחד מעובדי המלון תהה לפשר מעשיי. הסברתי לו, זה הוביל לשיחה על היהודים של מרקש. בשלב הראשוני השיחה הייתה די צפויה. הרי כל מי שעובר במלאח יודע משהו על ההיסטוריה שלו ועל בתי הכנסת שמפוזרים בו. אבל אז הוא החל לדבר על היהודים בטנריר. נדרכתי, סבי, ר' יוסף בן ישי, שהיה אחד ממייסדי קריית מלאכי, סוחר טוב לב ואיש עשייה, הגיע מטנריר. טנריר היא עיירה מדברית השוכנת בלב הרי האטלס. סמוך לשמורת טבע נפלאה שבה נופלים מפלי האוזוד. בטנריר גרו יהודים רבים וקיימו אורח חיים שמרני. כשהייתי שואל את סבא על טנריר ומציע לו שנסע לבקר בה, הוא היה עונה: "אין בעולם כמו מדינת ישראל, פה הבית שלי". לפיכך, למרות ששהותי במרוקו תוכננה לזמן ארוך, לא כללתי ביקור בטנריר בתכנית. עם זאת, כשהוצע לי להצטרף לנסיעה לעבר הרי האטלס, שמחתי על ההזדמנות. בוקר אחד, אחד מחברי הקהילה הציע לי להצטרף איתו לנסיעה בהרי האטלס. יצאנו לקברו של ר' אהרן בן ר' יעקב אבוחצירא. טנריר רחוקה ממרקש מרחק של כ-7 שעות נסיעה, וקברו של ר' אהרן ממוקם איפשהו באמצע הדרך. הדרך עצמה היא אטרקציה. היא חוצה עמקים ומטפסת על הרים. בדרך נראים כפרים, מפלים קטנים הנופלים מבין רכסי ההרים וחמורי פרא שמשוטטים ביניהם. סבא עבר את הדרך הזאת עוד בטרם היותה סלולה. לא בפורשה, על חמור, מקסימום ברכב טרנטה. הוא הגיע למרקש כדי לעלות ממנה ארצה. כל מטר בדרך הנפלאה הזו לימד אותי מהי מסירות נפש לארץ הקודש ועד כמה חיבתה הייתה עמוקה בקרב יהודי מרוקו.

ההמלצה היא לבקר באטלס באביב, כשעדיין מושלג ורכסי ההרים בוהקים בלבן, אך הדרכים כבר בטוחות והסיכון להחלקה פוחת.

ג'מע אל פנה

בלילה, כמעט בכל לילה, ביקרתי בכיכר המרכזית של מרקש – ג'מע אל פנה. הכיכר נחשבת לאחת המפורסמות והמתוירות ביותר במרוקו. היא שוכנת בכניסה לעיר העתיקה ומחוברת לסמטאות ושווקים ססגוניים. הכיכר מלאה דוכנים לממכר מזון, ביגוד ומזכרות. סביבה פזורים בתי קפה ומסעדות רופטופ רבות. בכיכר מסתובבים מוזיקאים אנדלוסים וברברים, מגדלי קופים ונחשים ואנשים צבעוניים כיד הדמיון הטובה עליכם. האווירה בכיכר מחשמלת. כולם נמצאים בה בלילה, תיירים ומקומיים. החגיגה נמשכת בכל לילה עד השעות הקטנות. ביקור בכיכר הוא חובה בכל ביקור במרקש.

א-סווירה

אם תתפללו חודש רצוף בבית כנסת מרוקאי או מזרחי בכלל, סביר להניח שתקלעו לאזכרה. ערב אחד, אחרי תפילת ערבית. הגבאי הודיע שבחצר בית הכנסת ערוכים שולחנות עם כיבוד למתפללים. הנוכחות בבית הכנסת גבוהה בערבים כגון אלו. סך המשתתפים כמעט זהה לסך המתפללים בשבת. באזכרה אני פוגש בחור חביב בשם זלמן, צעיר מקומי שופע המלצות. אנחנו מסכמים לצאת יחד לא-סווירה.

א-סווירה, שבעבר נקראה מוגאדור, היא עיר נמל יפהפייה השוכנת לחוף האוקיינוס האטלנטי. 

בא-סווירה פעלה בעבר קהילה יהודית עשירה בגשם ובחיי רוח. רבנים, עסקנים, סופרים ופעילי ציונות פעלו בה עד לשנות ה-60 של המאה הקודמת. בא-סווירה נמצא גם קברו של ר' חיים פינטו ע"ה שכיהן כרבה של העיר. ההילולה לזכרו היא היעד שלי ושל זלמן. 

במוצאי השבת האחרונה של שנת תשפ"ד יצאנו לא-סווירה. בדרך עצרו אותנו בערך עשרה שוטרים, אבל כששמעו את הניב המרוקאי של זלמן איפשרו לנו להמשיך בקלות. הגענו להילולה, העיר הייתה גדושה בשוטרים. השלטון המרוקאי ערני למתחולל בעולם הערבי ולא מעוניין לקחת שום סיכון בנוגע לשלומם של המבקרים היהודים. בהילולה עצמה השפה היא צרפתית. תלמידיו של ר' דוד חנניה פינטו מגיעים לציין את זכרון סבו של רבם הדגול. כל בתי המלון בעיר מאוכלסים בבני ישיבות ממוצא צרפתי שבאו לסופ"ש של ההילולה. האוירה משגעת. החלטתי להישאר עד הבוקר. זלמן ואני מוצאים חניון נוח, קצת רחוק מהעיר, ומנמנמים ברכב. התעוררתי לפני הזריחה, הבטתי לשמיים זרועי הכוכבים. המראה מהפנט, השטחים הפתוחים במרוקו מאפשרים תצפית קלה בירח במלוא הדרו ובכוכבים ללא הפרעת תאורה כלשהי. בבוקר יצאנו להכיר קצת את העיר והנמל ומיהרנו לחזור למרקש. מומלץ לבקר בא-סווירה באחד משני המועדים הבאים: הילולת ר' חיים פינטו המתוארת לעיל, מצוינת תמיד בכ"ו אלול. ובפסטיבל המוסיקה האנדלוסית המתקיים מדי שנה בחודש אוקטובר.

מוזיאון איב סאן לורן

מרקש היא גן עדן לחובבי עיצוב, ארכיטקטורה ואמנות. צבעה הארגמני הבולט מכל פינה, ממלא את הנפש ופותח את ההשראה. כמו גם שערי הפסיפס, הערבסקות והריאדים. 

גם מעצב העל הצרפתי, איב סן לורן, נשבה בקסמה של העיר והיגר אליה מפריז.

בשנת 1966 סאן לורן רכש בית בעיר, בצמוד לגני מז'ורל העירוניים. כשהעירייה נקלעה לקשיים והתקשתה בתחזוקת הגנים, הוא רכש אותם, סינף אותם לשטח ביתו והחל לשתול בהם צמחים מכל העולם. כיום ביתו משמש מוזיאון לאופנת הוט-קוטור ומוצגות בו תערוכות אופנה מתחלפות. המבנה מעוצב בצבעי חום-אדמה וכחול רויאל, המגוונים את הארגמן השולט בעיר. ביקור באתר נחשב ל'מאסט' בכל ביקור במרקש. עלות הכרטיסים משתנה לפי המסלול שנבחר, סטודנטים זכאים להנחה של כ-50%.

קפה באצ'ה

מכיוון שמרקש שימשה בעבר כבירת הממלכה, נבנו בה מספר ארמונות. רובם פעילים עד היום ובית המלוכה משתמש בחלקם. השאר, משמשים כמוזיאונים עבור הקהל הרחב. אחד מהם הוא ארמון באצ'ה השוכן בתוך המַדינה – העיר העתיקה. הארמון, שנבנה ב־1910 הכיל גם בית קפה אשר שימש כאתר התכנסות של המי ומי הבינלאומיים שבאו לבלות במרוקו: המלחין מוריס ראוול, השחקן צ'רלי צ'פלין, נשיא ארה"ב פרנקלין רוזוולט וראש ממשלת בריטניה ווינסטון צ'רצ'יל.

כיום נמכרים בחנות הסמוכה לבית הקפה 200 תערובות מ-35 מדינות שונות. שאר הארמון משמש כמוזיאון והארכיטקטורה המקורית נשמרה.

מדרסת אבן יוסוף

אי אפשר לשבוע מסגנון הבנייה האנדלוסי שמרוקו התברכה בו. אם תבקרו כל יום באתר אחר, יקח לכם בערך שנה לעבור על כל המבנים המרשימים שלה. אולם אחד הבולטים שבהם הוא בית הספר אבן יוסוף, או בשמו המקורי – המדרסה.

בלב המַדינה שוכנת המדרסה שנחשבה לאחת הגדולות בצפון אפריקה. נכנסים אליה דרך שער ברונזה יפהפה. פרוזדור מעוטר בעבודות מוזאיקה מוביל לחצר המרכזית עם בריכת האבן והקירות המעוטרים. במקום מוצגות יצירות אמנות שונות. היא נבנתה בשנת 1570 כמקום ללימוד האסלאם ובים שעריה באו בשיאה למעלה מ-900 תלמידים.

לפני סיכום, רשימה קצרה שרלוונטית לתייר היהודי המבקש לנסוע למרוקו:

ביטחון

בניגוד לכל האזהרות שהוזהרתי, לא הרגשתי שום איום בטחוני. חבשתי כובע כדי לא להדאיג את הקהילה, אבל בכל מקרה זוהיתי כיהודי והתקבלתי בסבר פנים יפות. שמרו על פרופיל נמוך אך תרגישו בבית. מרוקו טובה ליהודים.

אוכל כשר

המטבח המרוקאי זוכה בצדק להלל ותשבחות. אך טבעי שמרקש תכיל גם מספר מסעדות כשרות עבור החך היהודי.

מסעדת Dar ima ממוקמת ברחוב Rue de la Liberté בשכונת גיליז, משכנם של רוב יהודי העיר. ומציעה תפריט מרוקאי בשרי. המחיר סביר והמנות נהדרות.

ברחוב Rue Yougoslavie ישנן שלוש מסעדות כשרות: ווסאבי שמגישה תפריט אסייתי, אל דנטה האיטלקית-חלבית ואבוחצירא הבשרית. כולן מומלצות ובעלות תפריט עשיר במחירים נוחים.

מנה מומלצת: טאג'ין עגל במסעדת אבוחצירא. אל תעזבו את מרוקו לפני שדגמתם.

בסמוך לבית הכנסת "בית א-ל" נפתחה לאחרונה גם מסעדה בעלת תפריט ישראלי: חומוס, פלאפל, שקשוקה וכדומה.

מלון Mövenpick המרוחק קמעא משכונת גיליז, ממוקמת מסעדה כשרה בשם "Eddahbi". המסעדה נחשבת ליוקרתית והמחירים בהתאם. רצוי לסגור חדר במלון כדי לקבל דיל נוח שכולל ארוחות במסעדה.

הפטיסרי ובית הקפה Simha (שמחה) מבית Dar ima (ראו לעיל) מעוצב בסגנון עדכני, מגיש תערובות קפה פופולריות לצד עוגות ועוגיות מרוקאיות מסורתיות.

רצוי לבדוק כשרות בכל אחד מבתי העסק, אך רוב העסקים המוזכרים לעיל עומדים תחת השגחת הקהילה.

מטבע: הדירהם המרוקאי, שווה בסביבות 40 אגורות.

הייתי שמח להרחיב על אתרים נוספים בהם ביקרתי. חודש במרוקו מאפשר הספק מרשים, אך מרקש דורשת זמן רב יותר. שווקיה, סימטאותיה והשדרות הרחבות של העיר החדשה והמודרנית, מארחים בחום כל תייר שבא להתבסם באווירה. היריעה קצרה, אך השתדלתי לפרט מספר אתרים שלטעמי הם חובה בכל ביקור בעיר.

המלצתי העיקרית היא לחרוג מרשימה זו וללכת לאיבוד בשווקים ובסמטאות של המדינה והמלאח.

זו מרוקו, ככה חווים אותה.

תם אך לא נשלם. עוד אשוב למרקש, אני בטוח. חזרתי מהמסע הזה מרוקאי יותר וישראלי יותר. גאה באבותיי ובשני מרכיבי הזהות הללו. אני מפציר בכל יהודי, בפרט ממוצא מרוקאי, סעו למרוקו, למדו את הפרק הנפלא הזה בתולדות עמנו. חוו את הבשורה הנעימה של הממלכה האסתטית מצפון אפריקה.

אללה יעפיכום.

כתב וצילם: נהוראי (הארי) אברג'ל