להיות איכר בארץ ישראל: סיפורו של מרדכי דיסקין

סיפורו של מרדכי דיסקין שחלם להיות איכר בארץ ישראל, הצטרף למייסדי פתח תקווה והיה מהחקלאים העיקשים שנאחזו באדמותיה. הוא נאבק בשודדים ערבים, היה מהדוברים הבולטים בעד קיום מצוות השמיטה כצורתה במושבות החדשות בארץ ישראל, פעל להקמת חינוך תורני במושבה, וכל שנותיו כחקלאי וכבעל־מלאכה למד ולימד תורה. חיבורים קצרים שפרסם מספקים הצצה נדירה למאורעות אותה תקופה מנקודת המבט של חקלאי פשוט ושלם באמונתו

אולי יעניין אותך גם

מרדכי דיסקין לא היה איש ציבור מלא כריזמה שסחף אחריו רבבות, הוא לא היה אסטרטג ממולח של מדיניות ציבורית או יזם של תכניות גדולות, והוא גם לא היה כותב מחונן שהתנסח בקפידה.

הוא היה יהודי פשוט.

יהודי של צורה שקבע עיתים לתורה כל ימיו ואף מסר שיעור גמרא יומי. יהודי ירא שמים שהיה מהלוחמים בעד קיום השמיטה כצורתה במושבות בארץ ישראל. ועם כל זאת, יהודי פשוט.

חלומו הגדול, אותו זכה להגשים, היה להיות איכר בארץ ישראל.

מסורת חקלאית מגרודנא

מרדכי דיסקין נולד בגרודנא (הורדנא) שבאימפריה הרוסית (כיום בבלארוס). אביו היה מגדל ירקות, והבן מרדכי נולד לתוך העולם החקלאי, שהיה זר לרוב היהודים בגולה. עד גיל 13 למד בישיבה, ואז נדרש לסייע לאביו בעבודה החקלאית. בגיל 17 נשא לאשה את דינה, בנה להם בית ופתח חנות. לימים סיפר כי המקובל אז היה "שבמדינת ליטא עוסקות הנשים במסחר, ועוד יותר הרבה מהגברים", ומסיבה זו הייתה דינה אחראית על ניהול החנות, ומרדכי עסק בגידול ירקות. בחיבורו שפרסם בארץ ישראל מתאר מרדכי את הלימוד המשותף של בעלי גינות הירק בעיירה, בלילות שבת ובלילות החורף הקרים. תקופה זו בחייו נמשכה למעלה מעשרים שנה. עד שאירוע מסעיר שהתרחש בארץ ישראל – הקמתה של המושבה החקלאית הראשונה, פתח תקווה (לתיאור הקמת המושבה וחיי אחד ממייסדיה, ראו…

הקריאה למנויים בלבד

גם אתה יכול להיות מנוי ב ₪1
לחודשיים ראשונים

אולי יעניין אותך גם

מעגלי בריאה ושירה: "צבעים של שירה"

אחרי שנתיים סוערות בכל קנה מידה, בהן שכחנו ממש איך נושמים לרווחה, מגיע פסטיבל 'צבעים של שירה' המבקש להבין את מושג הנשימה וליצור מרחב של חיבור

חמישה גיבורים וישיבה

כשהספוילר הוא זה שמפתה אותך לקרוא את הספר, אתה מבין איך חמישה גיבורים הם בכלל אחיזת עיניים מהדבר האמיתי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

חידושים,המצאות, ותורת החלקיקים 

תכירו משחק שפשוט אי אפשר להפסיק, ועוד אחד שמלמד אתכם על תורת החלקיקים, אבל לגמרי בכיף 

לדעת לספר סיפור

האסופה שלפנינו נועדה רק לתת טעם ולפתוח את עולם סיפוריו של קרליבך בפני מי שאינם מכירים אותו

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית?