קמתי עם כאבי ראש. רציתי להסתתר בקונכייה שלי עשוית פוך נוצות טבעי, להתקפל לתוכי עד שהגשם ירד וישטוף את כל האבק שהצטבר עלי. משהו קטן ניצח, ואחרי התרעננות, ארזתי לעצמי תיק קטן ויצאתי לכיוון הסטף. כך לפחות חשבתי. רגע לפני הכניסה לכביש 16 החלטתי לנסות מקום חדש שלא הייתי בו וכך הגעתי לחוות יפת. חווה שקיימת שנים במרחק נגיעה מהבית ובכל זאת אף פעם רגלי לא דרכו שם.
הגעתי דרך מכרים, כך שהיה קל יותר לחדור פנימה לחווה המשפחתית ולקבל סיור מקיף על המקום. נעלי הסניקרס שלי טבעו בבוץ חלקלק, ידי העיפו יתושים וזבובים, ויותר מכל, הלב שלי התרגש למראה העיזים, הכבשים והסוסים. היה משהו שקט ורגוע כל כך במפגש עם החיות. זכיתי לקבל גם רכיבה במגרש, וממרומי הגובה כשאני על הסוס, המחשבות שלי השתחררו ועפו להן. הייתי ממוקדת בכיוון הרצועות, ימינה, שמאלה, ומכה ברגל, קולות צקצוק לסוס, ורכיבה איטית ומהנה במגרש החנייה של הסוסים (כן, יש שם את משולשי התנועה).
יש משהו משחרר דווקא בפעילות אחרת, במפגש עם החדש, אנשים שלא מכירים, מקום שרק עתה פגשתי. שיחה עם חיות, ליטוף פרוות קצרות. ותנועת הרכיבה. המוח אט אט משתחרר, האבק מתנדף ברוח.
יצאתי מהחווה שלווה יותר. ירדתי לאגם בית זית, ישבתי צמוד למים, בוהה בתנועת אדוות המים, בשפיריות צבעוניות שטסו במעגלים סביבי, ובנמלים שעמלו בחריצות על השביל הסדוק. גירדתי בוץ באבן, ובעיקר לא עשיתי כלום. גם לא חשבתי. הייתי שם. אני. הבוץ, בעלי החיים, המעופפים, הצמחייה, קולות ציפורי השיר ותנועת המים. המחברות שתכננתי לכתוב בהן נשארו בתיק, כך גם הספר, הסלט, השוקולד. לא הייתי צריכה כלום. לא רציתי. היה לי טוב פשוט להיות שם. וכשהרגשתי שהשמש צורבת את עורי, קמתי וצעדתי בנחת חזרה במעלה ההר. מתחתי נפרש הנוף של בית זית, נמתח ברצועת פסיפס ירוקה, כשהאגם התכול זורק ניצוצות יהלומים ברקע. קול שירת הציפורים ליווה אותי בהרמוניה.
הביקור בחווה היה התחלה של משהו חדש. הדברים התגלגלו מהר ומצאתי את עצמי בתחילת האביב בשיעור הראשון שלי לרכיבה על סוסים. הקשר שלי עם בנג'י התחיל בתנועות ליטוף מעושות, שנועדו יותר לרכך אותי ואת המרחק שיש לי כעירונית מלידה לבעלי חיים ובטח לסוסים.
מרחוק, רכיבה על סוס נראה כמו פעולה יחסית פשוטה (מי מאיתנו לא רכב בטיול כזה או אחר?). כשעושים זום-אין מגלים עד כמה הרכיבה מורכבת מחלקיקים רבים, ניואנסים קטנים, תנועות מדויקות, הקשבה לסוס ולגוף. השיעורים דורשים ממני ריכוז מלא, קואורדינציה, וגם מאמץ פיזי. שרירים שאף פעם לא הפעלתי לפני כן התחילו להתעורר ולנוע. ודווקא האתגר שברכיבה נותן לי סיפוק. מזרים בי אנרגיות, מטעין אותי בחשמל. התגעגעתי להתאמץ. ללמוד, להציב יעדים שהם לא עסקיים. לראות התקדמות בכל שיעור, לדרוש מעצמי. לדעת שזה אפשרי. פחדים שקיימים בי משתחררים אט אט כמו אדים, עולים ומתפוגגים באוויר החם והיבש, אני לומדת לבטוח בעצמי, בגוף שלי. לומדת להקשיב לסוס, לדבר אליו בשפה משותפת. אני לא "לומדת לרכוב", אני לומדת הרבה מעבר לזה. מפתחת כישורים שהעלו אבק במהלך השנים, מעירה בתוכי כוחות שנרדמו לשנות חורף ארוכות. יוצאת מהשיעורים תשושה פיזית ממאמץ, ומוטענת באנרגיות מסיפוק.
התרגלנו כל כך להיות מבוגרים, ששכחנו את ההנאות הקטנות שיש לילדים. אנחנו במרדף של לימודים שמקדמים אותנו מקצועית, שוכחים שלפעמים גם הנפש שלנו צמאה, שהיא זקוקה לטיפות של מים שירוו אותה. אני רואה בזה שביל עיקוף שמביא אותנו לאן שאנו רוצים להגיע רק בדרך אחרת, מספקת ומענגת יותר. למדתי במהלך השנים להעניק לעצמי, לנפש שלי, לפנים. למשהו שחי בתוכי וזקוק לתדלוק. אנחנו יכולים להתעלם מסוללה שהולכת ונגמרת ואז למצוא את עצמנו מרוסקים פיזית ונפשית זקוקים להטענה מלאה וארוכה. או לחילופין, אנחנו יכולים להטעין כל תקופה קצרה, הטענות מהירות ששומרות עלינו באחוזי אנרגיה גבוהים.
בפעם הבאה כשאתם רושמים את הילד שלכם לחוג, תחשבו לרגע גם על עצמכם. תבחרו "חוג" שמתחשק לכם, ותתחילו ליהנות!
