ללכת רחוק כדי להרגיש קרוב

חורף הוא זמן של בית. ובעידן שבו הבית לא חסין בפני הסחות דעת דיגיטליות, חברתיות וסתם אפורות מרוב הרגל, מצאנו את עצמנו אורזים חמישה תיקים קטנים ונוסעים לחופשה. הרחק מאזור החיוג והקליטה

אולי יעניין אותך גם

משפחה חרדית ממהרת במדרגות הנעות של תחנת המטרו "פנורמו" שבמרכז אתונה. אמא, אבא, ילד, ילדה, ועוד ילד שעסוק בניסוי מה קורה לכדורגל כאשר מכדררים אותו במורד המדרגות הנעות. האם קוראת לכולם "מהר, הרכבת כאן!". היא מוודאת שכולם על הרציף ועולה אל הקרון. וכאן קורה דבר קצת מערער, הדלתות נסגרות בבת אחת והרכבת ממשיכה לדרכה במהירות, מותירה אותנו (כאן אני מעביר ברשותכם את הסיפור לגוף ראשון) המומים על הרציף.

ברגע הראשון אנחנו לא יודעים מה לעשות. הנה אנחנו מפוצלים, בארץ זרה, כשהטלפון היחיד שיש בו קו פעיל נמצא עלי. הילדה הצעירה פורצת בבכי והאמת היא שגם לי מתחשק להצטרף אליה, אבל אין לי את הפריווילגיה למותרות כמו להטיח את הראש בקיר ולשאול מה, למען השם, עושים עכשיו.

לא אאריך בפרטים הלא חשובים אבל צירוף של כישרון אלתור של רעייתי, שלי ושל הקדוש ברוך הוא (שמשגיח גם במקומות שבהם אין קליטה סלולרית) הביא אותנו למפגש מרגש של איחוד משפחות כמה תחנות מאוחר יותר בתחנה, ששמה הפך מאז לביטוי שגור בביתנו, "דוקיסיס פלקנטיאס".

יוני מתן על המטרו בדרך לדוקיסיס פלקנטיאס, אתונה

תשאלו, במה אתה מבקש להרהר כאן חוץ מסיפור חביב עם הפי אנד? אענה בשמחה.

חורף הוא זמן של בית. ובעידן שבו הבית לא חסין בפני הסחות דעת דיגיטליות, חברתיות וסתם אפורות מרוב הרגל, מצאנו את עצמנו אורזים חמישה תיקים קטנים ונוסעים לחופשה. הרחק מאזור החיוג והקליטה.

יש פתגם שאומר "כמה רחוק אני יכול ללכת ועדיין להרגיש בבית", ואני מצאתי את עצמי חושב "כמה רחוק אני צריך ללכת כדי להרגיש בית". כך למעשה מצאנו את עצמנו במצב בו אנחנו יחד, זה בתוך המרחב של זה, חמש יממות רצופות. זה אולי נשמע מעט, אבל זה הרבה מאוד כשכל מה שיש לנו זה אנחנו ושוב אנחנו. איש איש וצרכיו, ורצונותיו השונים. זה רוצה לראות אתרים עתיקים, זה רוצה רק לשהות בחנות הצעצועים הענקית שיש בה כמעט קומה שלימה של לגו. זו רוצה קפה בכל פינה וזה בכלל מבקש להתעכב ליד דוכני פירות בשוק.

והיו מריבות, אוהו מריבות. והיו צעקות ושתיקות והשלמות וויכוחים כמו מעבדה שמתרחשים בה פיצוצים בתנאים מבוקרים ובסוף יוצאים ממנה רק דברים טובים.

והיה העניין הזה של אבא ואמא שנמצאים בתהיה ותעיה של תיירים בדיוק כמו הילדים, מצב שבעל כרחו מייצר לכולנו חוויות משותפות מאוד, ממש כמו "דוקיסיס פלקנטיאס". והיו רגעי הקושי, ורגעי ההנאה, ורגעים של נשיאה משותפת בעול ממשי של סחיבת תיקים, ועול רוחני של תפילת מנחה מול האקרופוליס רגע לפני השקיעה.

צ'רלי צ'פלין הזכור לטוב אמר פעם: "כשמתבוננים על החיים מקרוב הם נראים כמו טרגדיה, כשמתבוננים עליהם מרחוק הם נראים כמו קומדיה". והקומדיה הזו היא מה שאנחנו יכולים לקחת איתנו הלאה בתיק התובנות שמעצבות את החיים שלנו מכאן וקדימה. אז חזרנו הביתה, וממבט רפלקטיבי שלי, המשפחה הפכה להיות הרבה יותר משפחה. הרבה יותר משראינו מחלון הטיול החוצה, הצלחנו לראות דרך החוץ פנימה.

חשוב לי להדגיש חזור והדגש, אין במילים דלעיל משום שידול ליציאה מן הארץ. אני לא חושב שיש שום דבר מיוחד דווקא בחו"ל מלבד אילוץ חוסר הקליטה. את אותם תנאים שמאפשרים לכידות משפחתית אפשר בהחלט לייצר גם בחופשה בארץ, במרחב מנותק, מספיק זמן כדי להשתעמם, מספיק זמן כדי להתעניין, מספיק זמן כדי לריב, מספיק זמן כדי להכיר אחד את השני טוב יותר.

לכו להרגיש בבית.

אולי יעניין אותך גם

לקט, שכחה ופאה

יצירתה של סיגל מאור מבטאת תהליך סיזיפי המזכיר את המודל של ספירת העומר - הבונה עקב בצד אגודל, יום אחר יום ושבוע אחר שבוע, קומה במהלך הרוחני מפסח ועד שבועות

החינוך ליהדות בעת הזו

מי שרוכש ידע רב מבלי שהידע משפיע עליו, נקרא בשם הגנאי 'חמור נושא ספרים'. לימוד התורה צריך להיות מכוון אפוא אל התכלית: ללבן ולהוציא מתוכה את הדרך הנכונה לתיקון המעשים וליישור המידות

הרב יהושוע פפר

רגע של עיון

האנטישמיות החדשה והמרחב היהודי הרעיוני

טבח שמחת תורה עורר את החברה הישראלית לחשב מסלול מחדש. כמו המרחב הפיזי שלנו, הנבדל ונפרד בהכרח מזה של אומות העולם, כך המרחב הרעיוני שלנו חייב להיות נבדל. עליו להיות יהודי – מושתת ומבוסס על יסודות עצמאיים של העם היהודי

משה שפר

מגזין

ישיבות תיכוניות חרדיות: שילובים, ניגודים וחיבורים

לאחר עשור של צמיחה מואצת במספר הישיבות התיכוניות החרדיות, לראשונה הן מתאגדות ומשתפות פעולה. הכנס השנתי מבית האיגוד החדש חשף את הניגודים האידיאולוגיים והפרקטיים בין הישיבות השונות, אך גם אפיקים לשיתוף פעולה. משה שפר השתתף בכנס והביא את הקולות

נעם לב

לגדול עם תשובה

לגעת בכאב שלהם

אני מאמין שבלי קשר לדעתכם בסוגיית הגיוס, בעד או נגד או חלקית או מה שלא יהיה - אנחנו צריכים להתרגל לכאוב את כאב החיילים, הפצועים וההרוגים, כאב המשפחות, הכאב של עם ישראל

שונאים אותנו, כאן ושם

סיפורו של קומיקאי שכתב ספר רציני וכאוב, המהווה כתב אישום נוקב על אנטישמיות בשמאל הפרוגרסיבי בעולם, אך לא תורגם לעברית משום שהישראלים לא התחברו לניתוק שלו עצמו מישראל. ואז הגיע השביעי באוקטובר והפך לו את החיים

כניסת מנויים

כניסת מנויים