סיגל מאור (1966) היא אמנית חוזרת בתשובה, המתגוררת בשכונה החרדית של אשדוד. עבודותיה עוסקות בנושאים יהודיים-אמוניים, ועשויות חומרים נפסדים. זהו חיבור דיכוטומי שבין הגבוה והנמוך, הנשגב והחומרי, הנדמים כבלתי נתפסים. אך ביצירתה של מאור הניגודים מגיעים לידי שוויון. כך גם בחייה הפרטיים שבהם היא משלבת בין עולמות: בית גידול ציוני המחובר להוויה הישראלית עם עולם היהדות, האמונה והמסורת, חיבור הבא לידי ביטוי באופן טבעי ביצירותיה.
דיוקנה העצמי עשוי קולאז' מגזרי ניירות, המשדר השלמה – הבאה לאחר שנים – בהם מאור חשבה לוותר על קריירה אמנותית. כעת משקפי השמש (היכולים לסמל גם הסתרה) ניצבים מעליה כ'כתר' מעל כיסוי הראש, ומאור מישירה מבט אל זהותה. ביצירה 'דיוקן עצמי ב-13 חלקים' היא מראה את תחנות חייה המגוונות, על כיסויי הראש השונים המספרים את התהליך שעברה. בד בבד מסופר גם התהליך של תנועת התשובה המתקיימת מזה חמישים שנה בחברה הישראלית ומחפשת הכרה, מקום ונראות גם באמנות.
החיבור למקום, לאדמה ולשטח, כמו גם לחומרים הממלאים את חיי היומיום, מצטרפים להוויה הקיומית, הם חיבור אינטגרלי בחיי סיגל כמו גם בעבודותיה. החומרים בהם היא עוסקת הם ליקוט של התרבות החומרית המקיפה אותה. אך אלו אינם נשארים ברמת החומר בלבד, שכן סיגל יוצקת בהם רוחניות הטמונה בחפצים, לשון 'חפץ'. כך, נושאים דומיננטיים באמנות הישראלית כמו המפה הגיאוגרפית, מספרים את סיפורה ואת מרחב 'ארבע האמות' של ההשראה: מפת העיר אשדוד המתארת את זירת פעילותה כמדריכה וכאוצרת במוזיאון המקומי ובבית 'יד לבנים' באשדוד. העיר, המופיעה גם על שער החוברת בהקשר החומרי המתכתב עם נושא הגיליון, מקבלת הילת חלוציות ביצירה של סיגל, בדומה ליצירה 'בתים בתל אביב' של ראובן רובין משנת 1922, בהפרש של מאה שנה. במובן מסוים היא משמרת נקודת חיוניות שנותרה כלקט שכמעט נשכח מהציונות הקלאסית, נזנח בפאת השדה בקרן זווית, במיוחד בשדה האמנות הישראלית.
יצירותיה של מאור מתכתבות עם עולם הסוד והקבלה, דבר המסביר את הדומיננטיות של עיסוקה באותיות העבריות, כאותיות הקודש הנושאות בתוכן הפכים. באמצעותן סיגל מעניקה לגיטימציה לעיסוקה באמנות, ורואה בה תהליך רוחני המאפשר לה למצוא חידושי תורה, ובכך לכלול את האמנות בתוך הקודש: "אני משקיעה המון זמן בעבודות הללו, ויש בהן תהליך סיזיפי ביותר, אבל יש גם שכר ותועלת, כי תוך כדי כך אני לומדת דברים רוחניים – שלי אישית – מאוד חשובים. יצירת האמנות אינה דבר כשלעצמו אלא דבר שבא לשרת ערך רוחני עליון".
זהו תהליך סיזיפי המזכיר את המודל של ספירת העומר, הבונה עקב בצד אגודל, יום אחר יום ושבוע אחר שבוע, קומה במהלך הרוחני מפסח ועד שבועות. כך מאור מתייחסת לגישה אמנותית באמנות היהודית, הרואה את העיסוק בדלות ובחיי יום יום כמו קטיפת שיבולים. לא בדיעבד או מתוך כורח כדי ליצור הרחקה מהאמנות הקלאסית, אלא כאידיאל שמלכתחילה מבקש לעמוד על מהותה הפנימית והאמיתית של האמנות בשורשה.
תוך כדי העיסוק בעמלנות נשית, ברקמה, טוויה ואריגה, סיגל אינה יכולה להתעלם מהסוגיה האקטואלית והבוערת, היא סוגיית המיחזור כתוצאה מן השפע הראוותני המקיף את החברה המודרנית. סיגל אינה מתיימרת להתכחש לתהליכי התיעוש המשפיעים ואולי גם באים במקום המיחזור הטבעי שבני האדם הסתייעו בו לאורך הדורות כדי ליצור להם חפצים. אבל היא באה לתת ביטוי באמנות שלה לעמלנות ולמלאכה, ולרגישות סביבתית. זוהי אמנות הקוראת להסתכלות מחודשת על השימוש בחומר והמצווה לשמרו. מאור שואבת חיזוק לכך מן המקורות ומן השפה העברית. לדוגמה, המילה 'סלסול', על משחק המילים שבה, מכילה את המשמעויות של "סל" ו"סלסלה" שגם הם, בפני עצמם, אובייקטים שיש להם פונקציה של הכלה, של "כלי". באמנות שלה, זוהי ה'שקית', שהפכה לחלק אינטגרלי מחיינו. סיגל מבקשת לקשר אותה אל המקורות היהודיים ומוצאת לה אסמכתא בפסוק במשלי (ד, ח): "סַלְסְלֶהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ תְּכַבֵּדְךָ כִּי תְחַבְּקֶנָּה".
היא יוצרת יצירות מופת מחוטים שאותם טוותה משקיות סופר שהתגוללו על הרצפה, ומעלה אותן דרגה שבקדושה. מאור יצרה מאותן שקיות ניילון מצע לסדרה בת ארבעה חלקים, שבה היא מתארת את הגמרא הדנה במסקל אבנים לרשות הרבים (בבא קמא נ, ב):
שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה מְסַקֵּל מֵרְשׁוּתוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וּמְצָאוֹ חָסִיד אֶחָד. אָמַר לוֹ: רֵיקָא, מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְסַקֵּל מֵרְשׁוּת שֶׁאֵינָהּ שֶׁלְּךָ לִרְשׁוּת שֶׁלְּךָ? לִגְלֵג עָלָיו. לְיָמִים נִצְרַךְ לִמְכֹּר שָׂדֵהוּ, וְהָיָה מְהַלֵּךְ בְּאוֹתָהּ רְשׁוּת הָרַבִּים וְנִכְשַׁל בְּאוֹתָן אֲבָנִים; אָמַר: יָפֶה אָמַר לִי אוֹתוֹ חָסִיד: "מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְסַקֵּל מֵרְשׁוּת שֶׁאֵינָהּ שֶׁלְּךָ לִרְשׁוּת שֶׁלְּךָ".
מאור רקמה בחוטים אילוסטרציה לאותן שורות, המתחברות לתקופה שבין פסח לשבועות, כשהיא מלקטת את השכחה והפאה שהיא מוצאת בשדה השפע העכשווי והופכת אותן למצוות היום.
נסיים בעשרת הדברות שיצרה כסמל לענווה הגדולה של התורה. את עשרת האותיות היא יצרה מאריזות אקטימל ממוחזרות על גבי מסגרת של חלון, וכל השאר רקום משקיות הניילון הידועות. כאן מגיע לשיאו החיבור בין גבוה לנמוך, כמו שנאמר על הר סיני שהוא הצנוע שבין ההרים.
את שאר יצירותיה ניתן למצוא בכתב העת 'קול.שירה' מס' 5 בגלריית המקלט
