מבחוץ זה נראה היה לי כמו מוסך. מבנה חסר חן בלב אזור תעשייה נידח. בשעת הערב שבה הגעתי למקום, הרחובות היו ריקים ותרמו לאווירת המסתורין. שום דבר לא הכין אותי למה שאני עתיד לעבור שם בשעה הקרובה. בסטודיו לאימוני קרוספיט, אליו רשמה אותי רעייתי יונתי תמתי הדאוגה, לשיעור ניסיון כמובן. מי המטורף שיתחייב לדברים כאלה.
בתוך המוסך אין יותר מדי מכשירים. משקולות, ושלל מוטות וחבלים המזכירים תקופות חשוכות בהיסטוריה ומעוררים אצלי את הרושם: קל, זה לא הולך להיות.
המדריך, יוצא ברית המועצות העונה לשם איגור, נותן שאגה "החבר׳ה של שמונה צאו ל-400 מטר", ובעודי מנסה להבין מיהם החברה של שמונה והיכן זה 400 מטר, פוצחים כל הנוכחים בריצה אל מחוץ למוסך. אני אחריהם. מה לעשות, בספרטה התנהג כספרטני.
נכון להיום, אני מתמיד באימונים כבר למעלה מחודשיים. אבל לא על תחושות הסיפוק, הבריאות והכוח שממלאות אותי אני רוצה לכתוב. אני רוצה לכתוב על הכאב והקושי שבדרך.
יום אחד בשנת 2014 פנה הדלאי למה, המנהיג הטיבטי הנודע, לחברו, פסיכולוג בשם פול אקמן ובפיו בקשה לא שגרתית. "אתה מכיר אותי שנים, וגם את דעתי על כך שכאשר אדם יודע ומכיר היטב את סוגי הרגש העולים בו, עצם הידיעה יש בה כדי להשרות עליו רוגע ושלווה. הא לך שבע מאות וחמישים אלף דולר, ערוך לי בבקשה מפה מפורטת של כל הרגשות האנושיים הקיימים בעולם". אקמן, שהתפרסם בזכות מחקריו העוסקים ברגשות אוניברסליים, נעתר למשימה. לאחר עבודה יסודית ומאומצת חזר אל ידידו, המתגורר בכפר הודי קטן ובידו ספר צבעוני ומרהיב: "אטלס הרגשות".
לקהל הרחב מוצג אטלס הרגשות כאתר אינטרנט ואני ממש ממליץ לשוטט בו. בדף הפתיחה מוצגים חמישה עיגולים בצבעים שונים: צהוב מייצג את השמחה, כחול את העצב, אדום מביע כעס, סגול – פחד וירוק מתאר גועל (שהוא רגש בעל תפקיד חשוב, כיון שהוא מגן עלינו מהרעלה).
למה אני מספר את כל זה? לא סתם. בתוך אטלס הרגשות, כאשר צוללים אל האזור הצהוב, אזור השמחה, ניתן לראות ציר ובו קשת שלמה של רגשות שונים המביעים שמחה. כל אחד בעוצמה שונה ולמשך זמן שונה. החל מהנאה בסיסית של החושים, וכלה באקסטזה רוחנית עילאית. אגב, במיקום די גבוה נמצא רגש ה"נחת" (naches), המבטא "גאווה בהגשמה והצלחה של ילדך או תלמידך". לצד הערך המופיע באנגלית, מצוין כי זו מילה באידיש ואין לה תרגום לאנגלית…
רגש נוסף המופיע בתוך סקאלת השמחה, אף הוא ללא תרגום משום שהוא ייחודי לשפה האיטלקית, הוא ה"פיירו" (fiero), שמשמעותו "ההנאה שבמפגש עם אתגר קשה". אתם איתי? הקושי הזה של האתגר, הבלתי נסבל, זה שמפגיש אותך עם קצה גבול היכולת, הוא בכלל הנאה ושמחה. זה לא אני אמרתי, זה פרופסור אקמן. ואם אקמן אומר, אקמן יודע.
כולנו חווים אתגרים. כשנדמה שהקשה מכל מאחורינו, מופיע אתגר חדש ומאיים לשנות את כל מה שמוכר וידוע. אני מזמין אותנו לנסות להתייחס אל כל אתגר כאל משהו שאפשר לצלוח, אולי עם כאבי גדילה, אבל מהצד השני בטוח שנצא מחוזקים יותר, בכל ההיבטים. המחשבות האלה מלוות אותי עם כל הרמת משקולת, כל קילומטר ריצה וכל תרגיל שנראה בלתי עביר. מאימון לאימון מתברר שהכל תלוי באמונה ובהתמדה, ואת התובנות האלה אני לוקח איתי לכל תחומי החיים.
יש כאב טוב, יש שמחה באתגר, וייתכן ששמחת האתגר היא המפתח לצלוח אותו, כמו גדולים.
איור: shutterstock
