המסלול המוביל מפורים לפסח, מהצלה בתוך החושך לגאולה שכולה אור, הוא המסע הגדול של העם היהודי לדורותיו. בזמנים אלו, זמנים של מהומה חברתית, אנו נקראים אליו בדחיפות.
ניתן ללמוד אודות מהות המסע הנ"ל מתוך שני טקסטים מכוננים המלווים אותנו בחודשי אדר-ניסן, שני סיפורי גאולה שחכמינו הקפידו שנצמיד אחד לשני. בכל אחד מהם יש דמות מרכזית שהושמטה כליל מתוך הטקסט, תוך השקעה כבירה למנוע את אזכורה.
הטקסט האחד הוא מגילת אסתר שממנה הושמט שמו של הקב"ה – שמו העיקרי, כינוייו השונים, וכל רמז שניתן לחלץ ממנו את נוכחותו בסיפור. להשמטה זו הוקדש, כאמור, מאמץ כביר. וכי ניתן לדבר על הצום והזעקה בלי להזכיר לפני מי צמים ולמי זועקים? מי מבטיח שרווח והצלה יעמדו ליהודים ממקום אחר, כפי שמצהיר מרדכי? והאם ניתן לתקן חג יהודי לדורות בלי להזכיר לפני מי אנו חוגגים? התשובה היא שכן. עובדה: שמו של הקב"ה הושמט כליל.
הטקסט השני הוא ההגדה של פסח, שממנה הושמט שמו של משה רבנו. גם כאן, הושקע בכך מאמץ עצום. וכי ניתן לספר את סיפור יציאת מצרים בלי להזכיר את שליחו הנאמן של הקב"ה שהוציא את עמו ממצרים?
ההגדה מציינת את פסוקי ספר יהושע (פרק כד), שם מסופר כיצד "בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבותֵיכֶם מֵעולָם", עד שהקב"ה לקח את "אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאולֵךְ אותו בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן", ולבסוף "וְיַעֲקב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם". הפסוק הבא (פסוק ה) הוא כנראה החשוב מכולם: "וָאֶשְׁלַח אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן וָאֶגֹּף אֶת מִצְרַיִם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ וְאַחַר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם" – אך דווקא הוא הושמט מהטקסט.
מה פשר השמטות אלו?
עשייה אלוקית ועשייה אנושית
השמטת משה רבנו מהגדה של פסח מדגישה את העובדה שהקב"ה גאל את עמו בעצמו. "וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִצְרַיִם – לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ". יציאת מצרים היא הרגע המכונן של העם היהודי, לידתו של עם שכל עניינו ברית וקשר עם הקב"ה. "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא). ברגע ההיווצרות, אסור שיהיה תיווך בינינו לבין הקב"ה. הקשר בינינו, קשר של אהבה ואינטימיות (כמתואר בשיר השירים), הוא ישיר ובלתי-אמצעי.
הקב"ה אינו פועל בעולם ללא אמצעות אנושית: גם יציאת מצרים נעשתה בשליחותו של משה רבנו. ואולם בפסח, שעת הלידה של העם היהודי, אנו מדגישים את כינון הקשר על-ידי הקב"ה בעצמו ומעלימים את המעורבות של כל בן-אנוש. בסיפור יציאת מצרים אסור להזכיר את שמו של משה.
בניגוד לדגש של הגדה של פסח על מהות הקשר, בפורים עובר הדגש לתחזוק שלו. כמו בכל קשר אנושי, קיים פער גדול בין מהות הקשר – מהות של אהבה ורעות, של קרבה ואינטימיות – לבין תחזוק הקשר ברמה היומיומית. מלאכת התחזוק אינה בהכרח קלה. היא דורשת מאיתנו השקעה ועבודה גם בזמנים שהמהות הנשגבה רחוקה מן העין.
זו הסיבה להשמטת שם ה' ממגילת אסתר. כפי שחכמינו מדגישים (חולין קלט, ב), מדובר בתקופה של הסתר פנים, תקופה של גלות הרחק מהאופוריה של יציאת מצרים. במקום נוכחותו של הקב"ה בליל כינון הברית, כאן הקב"ה נפקד מהזירה ומי שפועלים למען תחזוק הברית הם בני אדם – אסתר, שבדרך לא דרך הגיעה למלכות וכעת מקריבה את עצמה למען עמה. ומרדכי.
לסיכום, הגיבור של ליל הסדר הוא הקב"ה לבדו. אין מקום לעשייה אנושית: "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" (שמות יד, יד). נוכחותם של בני האדם, אפילו משה רבנו, היא בצל. בניגוד מוחלט לכך, הגיבורים של פורים הם מרדכי ואסתר, בני תמותה הפועלים במסירות אינסופית למען העם היהודי ובריתו הנצחית עם הקב"ה. הקב"ה נוכח בצל.
סמיכות גאולה לגאולה
הגמרא מלמדת שיש להסמיך את גאולת פורים לגאולת פסח, ומסיבה זו אנו חוגגים את נס הצלת פורים באדר שני, הסמוך לפסח שבחודש ניסן. סמיכות זו מלמדת אותנו שלמרות השוני הגדול בין הגאולות, יש ביניהן קשר אמיץ.
מפרשים רבים ביארו את הקשר בין הגאולות במובן של ההשגחה העליונה השורה תמיד על העם היהודי. בספר 'בני יששכר' (מאמרי חדשי כסלו-טבת, מאמר ד) ביאר כי "בשביל זה הקפידו חז"ל לקבוע היום טוב הזה באדר הסמוך לניסן דייקא […] היינו לסמוך ענין ההשגחה והגאולה הנסתרת לגאולה הנגלית, אל אחד בראן, יוצר אחד יצרן". כך ביאר בספר 'דברי סופרים' (אות לב) כי "על ידי התגלות האורה ושמחה דפורים שמתוך ההעלם, יזכה אחר כך להתגלות האור בהיר דניסן, שבו נגאלו, ועתידין להיגאל גאולה שלמה".
אולם, יש להבין את הקשר גם על רקע הפער בין עשייה אנושית לעשייה אלוקית. הדרך המובילה לגאולה ניסית, זאת של "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" (מיכה ז, טו), סלולה בעשייה אנושית. כך הם כל ענייני הקדושה, כפי שמפרש הרמח"ל (מסילת ישרים, פרק כו): "ענין הקדושה כפול הוא, דהיינו: תחלתו עבודה וסופו גמול, תחלתו השתדלות וסופו מתנה". וכך היא דרכו של העם היהודי.
בתחילת הדרך, אנו מוצאים את הסדר ההפוך. יציאת מצרים היא כל כולה מאת ה', ורק לאחר מכן עוברים ממלחמת ה' במצרים למאבק מול עמלק שבו עלינו להילחם בכוחות עצמנו. בסוף הדרך, הסדר הוא הפוך. מתוך המלחמה שלנו, מלחמה אנושית בתוך החושך, חוזרים אנו אל האור.
היוזמות האנושיות של ימינו
בעקבות החורבן הגדול של המאה ה-20, הופקד גורלו של העם היהודי בידי שתי יוזמות כבירות: מפעלים אנושיים שזכו לברכת ה' החורגת מדרכי הטבע בכל קנה מידה אנושי. היוזמה האחת היא מדינת ישראל. והיוזמה השנייה היא עולם התורה.
באשר למדינת ישראל, אין צורך להכביר במילים. כפי שמתברר משיטת חסידות סאטמר הקיצונית, קום המדינה והצלחתה חסרת-התקדים מוכיחים אחד מן השניים: או מעורבות אלוקית, או מעשה שטן. בתקומתה, במלחמותיה, בקיבוץ בניה ובשגשוגה לאורך שנים, חרגה מדינת ישראל באופן בולט מטבעו של עולם.
על נפלאות עולם התורה העיד האדמו"ר מסלונים, הרב שלום נח ברזובסקי זצ"ל, כבר בראשית שנות השמונים: "התופעה המופלאה של דורנו, שבעינינו אנו רואים גילויים כאלו ששום בעל דמיון וחיזיון לא העז להעלות ברעיונו לפני שנות דור […] אוהלי התורה פורחים ולימוד התורה הוא בהם ברמה גבוהה ביותר, ויחד עם זה היכלי החסידות משגשגים במלוא תפארתם, וכמו כן תנועת התשובה המופלאה והמדהימה שלא שמענו שיהיה כעין זה בשום דור. והלא מאליה נשאלת השאלה: מי ילד לנו את כל אלה?" (ההרוגה עליך, עמ' 30).
המפעלים נותרו אנושיים, על דרך מרדכי ואסתר בשושן הבירה, אך אופיים שונה. אחרי החושך הנורא של השואה, מתחיל האור להתנוצץ. במקום לשמוח על הצלחה בלבד, עצם ההישרדות, ניתן לשמוח בתקומה, בבניין חדש, בשיבת ציון. עד שבאו שני המפעלים והתנגשו זה בזה.
איחוד מפעלים
ההצלחה המסחררת של שני המפעלים כורכת אותם יחד בברית גורל. היא גוזרת עליהם אחדות: הם אינם יכולים עוד להתקיים בנפרד. המתחים של תקופתנו, שהינם ברובם מתחים בין אחים, מובנים. בהגדרה, הליכי מיזוג כרוכים בחששות ומחירים. ברור שהתהליך שלפנינו אינו נקי מהם.
ואולם, זאת המשימה שעלינו להתמקד בה. היא חייבת להתחיל מהכרה הדדית וכבוד הדדי. מדובר בשני סיפורים מופלאים של קיום העם היהודי בזמננו: חובה להיווכח בכך. אך מעבר לכך, היא דורשת אחריות הדדית הנובעת מהכרה עמוקה יותר: מדובר בסיפור אחד. אין כאן באמת שני סיפורים, של המדינה ושל עולם התורה. הם אותו סיפור.
זוהי ליבת הסוגיה של גיוס חרדים. כניסה משמעותית של חרדים לצבא, בלי קשר לשאלת לימוד תורה, מכריזה על תחילת האיחוד בין הקווים המקבילים של שני המפעלים. חשוב להבין את גודל השעה מצד אחד, ואת הרגישות העצומה מהצד השני. על כל עיסוק בתחום, כל הצעה של מתווה ותוכנית, להיות חדור בתובנה הפשוטה של שותפות אמת ואחריות הדדית – תובנה שתשפיע עמוקות על אופי המתווה ועל סיכויי הצלחתו.
בדרך זו נוכל בע"ה להתקדם במסע שבין פורים לפסח, עד לקיום הכתוב: "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת".
