עבודת המחקר, שפורסמה בימים אלו כספר בשם 'מהכולל למכולת' [במסגרת 'מכון ירושלים למחקרי מדיניות'], עוקבת אחר סיפורם של אברכים לשעבר שיצאו לשוק העבודה לאחר שנים ארוכות של לימודים בישיבות ובכולל. לא מעט מחקרים חוברו על התופעה שמוכרת בשם 'יציאה והשתלבות חרדים בשוק התעסוקה', אולם עד כה לא נערך מחקר שבחן את 'סיפורם' של האברכים הבוגרים, אלו שבחרו להשקיע את חייהם בלימוד תורה במשך שנים ארוכות במוסד 'הכולל' אך אז בשלב מסוים – המתרחש בשנות השלושים לחייהם – החליטו לנטוש ולצאת אל שוק העבודה.
שאלות רבות העסיקו אותנו על סיפו של המחקר: מי הם אותם אברכים אשר בחרו לצאת לעבודה ו'לנטוש' את הכולל? האם הדבר נבע מקשיי פרנסה או שמא גם לשאלת ה'מימוש העצמי' היה משקל דומיננטי? האם היציאה לעבודה נעשתה בבת אחת או בתהליך הדרגתי? מהם החסמים המקשים על היציאה לעבודה וכיצד התמודדו איתם האברכים לשעבר? מהו מעמדו של האברך לשעבר בתוך הקהילה החרדית? האם האברכים לשעבר 'תוהים על הראשונות' וסבורים כי מוטב שהיו מכוונים עוד בצעירותם למסלול אחר?
יצאנו לדרך, חוקר חרדי וחוקר חילוני: אליעזר היון, ד"ר לסוציולוגיה, גדל בחברה החרדית ונחשב גם היום לבשר מבשרה. מתגורר בעיר החרדית מודיעין עילית, ולמד בעצמו ב'כולל אברכים' כשמונה שנים עד שבחר להשתלב באקדמיה ובשוק העבודה. אהוד פראוור, ראש צוות חברה ואוכלוסיות במכון ירושלים למחקרי מדיניות, לשעבר מנהל גימנסיה 'רחביה', סמנכ״ל ממשל וחברה במשרד ראש הממשלה ונציב שירות המדינה בפועל. חי וגדל בעולם החילוני.
המסקנות הפתיעו את שנינו, החרדי והחילוני. לא רק הממצאים היו לעתים מרשימים ובלתי צפויים, אלא גם המסע גופו הפך לאנושי ומרתק. צללנו, בשיתוף פעולה מלא ומרגש, אל חייהם של אנשים ונחשפנו לגילויים של תקווה, קשיים, חיפוש עצמי, בדידות, שייכות ועוד.
הערה מתודולוגית אחרונה לפני היציאה למסע:
במחקרה החשוב מיפתה ד"ר לי כהנר את בני המגזר החרדי לארבע קבוצות: חרדים אולטרה־שמרנים [28%], חרדים שמרנים [32%], חרדים עם 'נגיעות מודרניות' [29%], וחרדים מודרניים [11%]. מחקר זה התמקד בשתי הקבוצות המרכזיות ['שמרנים' ו'נגיעות מודרניות' המהווים מעט יותר מ-60 אחוז מכלל האוכלוסייה]. הוא לא בחן כלל את האוכלוסייה ה'אולטרה־שמרנית' שמן הסתם, לרוב, לא משתלבת בשוק העבודה. אך גם לא את 'החרדים המודרניים' שכן קבוצה זו מבקשת להציג אלטרנטיבה קוטבית ל'חרדיות הרגילה' מתוך גישת 'לכתחילה'. שאלת הנרטיב, ההתחבטויות, החששות, החסמים והמניעים פחות רלוונטיים לגבם. שתי הקבוצות הבאות: החרדים השמרנים והחרדים עם הנגיעות המודרניות נמצאים במוקד המחקר.
אז למה יצאנו?
נקודת המוצא שהנחתה אותנו היא תופעת 'חברת הלומדים' המפורסמת, ולפיה המגזר החרדי במדינת ישראל דוגל בהכוונת הגברים ללימוד תורה כדרך חיים. היציאה לעבודה אליבא דדוקטרינה זו, נעשית בעקבות קשיי פרנסה, או כפי שהיא מכונה בשפה החרדית – מצב של 'בדיעבד': אם אי אפשר להמשיך במסגרת לימודית, יש לצאת בלית ברירה לשוק העבודה. ההשלכה הישירה של נורמות וערכים אלו היא שיעור נמוך יחסית של גברים חרדים השותפים בכוח העבודה בישראל – 51% בלבד. בשנים האחרונות חלו תנודות קלות בשיעור התעסוקה של גברים חרדים, אך עד כה לא חל שינוי משמעותי, ושיעור התעסוקה נותר יציב.
עד כה לא חידשנו מאום, בטח לא לקוראי 'המקום', אולם הממצאים הבאים הפתיעו בהחלט גם אותנו. למה הפתיעו? כי בניגוד גמור לאינטואיציה שליוותה אותנו, החוקרים, בראשית המחקר, התברר כי בתום שיחות העומק שערכנו עם האברכים לשעבר, רק חלק מהם העלו את המצוקה הכלכלית וקשיי הפרנסה כגורם מרכזי שעומד מאחורי בחירתם לצאת לשוק התעסוקה.
קשיי הכלכלה הועלו בחלק מן המקרים, אולם לרוב היה זה רק לאחר הנימוק הנוסף אותו נתנו. ורק במקרים נדירים הצביעו הנשאלים על גורם זה, כנקודת המפנה היחידה שהובילה אותם לבחירה לעזוב את הכולל. מה כן? האברכים תיארו תחושה של חוסר מימוש עצמי, ורצון להגיע לידי סיפוק והגשמה. נציין, כי תיאור זה לא רק היה נחלתם של רוב משתתפי המחקר, אלא גם הופיע בניגוד גמור לאינטואיציה המחקר־חרדית הרווחת ולפיה 'חברת הלומדים' החרדית, מייעדת את הגברים שבה לדרך חיים של לימוד תורה מלא, ומאפשרת יציאה לעבודה רק כאשר כורח הפרנסה דורש זאת.
הנה אחת הדוגמאות המעניינות.
גדעון [השמות שונו כמובן] הוא אברך בן 37, למד בישיבה ליטאית מן השורה הראשונה ועד שבחר לצאת לעבודה, למד בכולל במשך כחמש עשרה שנים, בהן למד 'ברצינות' כדבריו, שמר על סדרי הכולל וזמניו, ונחשב לאברך מצטיין. גם בפי חבריו, אותם פגשנו במקרה, נחשב גדעון לידען גדול ולבקי בתלמוד ובהלכה. הוא מספר כי אהב את הלימוד, 'היו לי שם שנים יפהפיות', ואף היתה לו 'חברותא מטריפה והלך מצוין', ובכל זאת כשהוא מעט לפני שנתו ה-37, בחר לנטוש את הכולל לטובת לימודים ועבודה בשוק ההייטק. בשלב זה מנפיק גדעון את ההיגד החשוב הבא:
"אני אגיד לך דבר חשוב: אין כמעט אנשים שיוצאים לעבוד כי הם צריכים כסף. אברך אמיתי בוודאות לא יוצא לעבוד בגלל כסף. במיליון אחוז… אברך שנהנה מללמוד, אם הוא נהנה, יש לו מספיק. הקב"ה דואג. מסתדרים, יש הכל. אם אתה נהנה מהלימוד זה מטומטם לעזוב אותו, זה כמו שאחותי מההייטק תהיה פתאום עיתונאית כי היא מרוויחה יותר, אם היא תעשה את זה היא מטומטמת, אתה עושה משהו שאתה נהנה ממנו ואז אתה עוזב אותו בשביל עבודה קשה?"
גדעון מספר כי אדם חכם ביקש ממנו לעשות אינטרוספקציה ולנסות להבין, מדוע הוא מבקש לצאת לעבודה, האם מפני שחסר לו כסף? התשובה שנותן גדעון היא שלילית. אם כך, נזכר גדעון, אמר לו האיש החכם: "אל תעבוד על עצמך שאתה יוצא בגלל כסף. כי זה לא האישיו פה". מדוע אם כן בחר גדעון לצאת? מה הפשר שהוא נותן לבחירה הבלתי פשוטה הזו? הנה תשובתו:
"יש משהו שאני לא יודע להסביר אותו, אברך מרגיש חוסר מיצוי… כשבחרתי לעבוד בהייטק שאלתי את עצמי: למה לעבוד בהייטק יותר מספק מאשר ללמוד תורה? ובכל זאת הרגשתי ככה. שזה יותר מספק, ההייטק. הרגשתי כך בלב, אבל בשכל הבנתי שזה שטויות. השכל אומר לי: לא, אל תעשה את זה, אל תעזוב את הכולל ותלך להייטק, אבל הרגש אומר: כן, אתה חולם על משהו – שאני אפילו לא יודע אם הוא אמיתי… – יש איזה חוסר סיפוק שאני מדמיין שהוא יתמלא במקום אחר".
תובנה מעניינת נוספת השייכת לקטגוריית 'למה יצאנו?' מצביעה על הסכנה שבבטלה בכולל. הטקסטים סביב גישה זו היו נחרצים כמו זה של שוקי, בן 47 אב לשלושה ומנהל חשבונות: "אדם שיושב ומבזבז את זמנו בדברים בטלים זה הדבר הכי לא יהודי שיש. בטלה מביאה לידי שיעמום וחטא. לתורה שלנו יש ערכים שלא כתבו אותם ביתד נאמן לפני חמש שנים. בנוסף לכך, אדם שאינו מסופק – אשתו וילידיו ירגישו בזה מאוד מהר, וכולם יסבלו מזה. המנוע של הבן אדם זה הסיפוק שלו". לצד זאת נדגיש, כי ציטוטים אלו היו ספורים, מאחר שרוב ככל המרואיינים לפרויקט זה 'למדו ברצינות' בכולל עד לעזיבתם אותו.
לסיכום חלק זה, אין כוונתנו ש'יציאה לעבודה' בשל קשיי פרנסה אינה קיימת. חלק מן המרואיינים העלו בפנינו סיפורי חיים מורכבים, כמו הצעיר ש'נעקץ' על ידי חבר בסכום אסטרונומי [תופעה נוספת הנפוצה במגזר והראוייה למחקר בפני עצמו] והוא אומר בגילוי לב: "אחרי שהבנתי שיש לי חובות גדולים. זה הפיל אותי לתוך משבר נפשי: לא אכלתי כמה חודשים ממש. בשלב מסוים החלטתי שאני חייב להתחיל להחזיר את החובות הרבים וקיבלתי החלטה לצאת לעבוד בצורה מסודרת". למרות זאת כאמור, חלק דומיננטי מקרב המרואיינים שהשתתפו במחקר הצביעו על אלמנט 'המימוש העצמי' כגורם מרכזי בבחירה לנטישת הכולל, לצד קשיי הפרנסה כגורם משני.
כיצד יצאנו ומה עברנו?
בני האדם חווים לא מעט שינויים במהלך חייהם – מעבר ממצב מעמדי או קיומי אחד למצב מעמדי או קיומי אחר. האנתרופולוג הצרפתי ארנולד ואן-גנפ כינה זאת בשם 'טקסי מעבר'. מעבר מילדות לבגרות, מרווקות לנישואים, ממקום עבודה אחד לאחר. המעבר אליבא דוואן-גנפ עשוי להתרחש באזורים שונים ובשלבים שונים במהלך הכניסה למעמד או למצב הקיים והוא דורש פעמים רבות טקסים, התגברות על מכשולים ויכולות בלתי מבוטלות להשתלב בעולם החדש.
נטישת הכולל לטובת שוק העבודה – בה עוסק מאמר זה, אינה אירוע שניתן להקל ראש בחשיבותו, והוא עונה פר אקסלנס למונח של ואן-גנפ. מלבד המניעים כבדי המשקל שהוצגו בפסקה הקודמת, גם נקודת הזמן, אולי האקוטית ביותר בסצינה זו – בה מתרחש המעבר מהכולל אל החוץ – נדרשת להיבחן ולהילמד. השאלות שעמדו לפנינו היו: כיצד התנהלה היציאה לעבודה? האם היה זה מעבר חד או שהוא התרחש בשלבים? אם כן, מה היו השלבים והאם ניתן להסיק מהן המלצות שיקלו על מעבר בלתי פשוט זה?
המסקנה הראשונה שעלתה היתה כי המעבר לרוב לא היה 'דיכוטומי', השתתפות מלאה בסדרי הכולל ומשם במעבר חד יציאה מלאה לשוק התעסוקה. המעבר התרחש בשלבים. כך שימי, צעיר בן 34 שלמד שמונה שנים בכולל, עוסק היום לפרנסתו בשיפוצים, בהדרכת טיולים וכאחראי על מעון לתשושי נפש. עם זאת הוא לומד גם באוניברסיטה מדעי הקוגניציה ופיזיולוגיה של ההתנהגות.
"גם בשלבים של המעבר עשיתי חתיכת שטייגען, ויש לי מה לעשות במסגרות תורניות… אני מנסה לומר שיש הרבה אברכים שעושים הרבה דברים, כך שזה לא היה מעבר חד". מדגיש שימי, וגם אליהו העובד כיום כמנהל שיווק ברשת גדולה אומר: "התגלגלה הצעה להיות מזכיר בחיידר המקומי באזור מגורי. שם התחלתי לעבוד, ומשם עברתי להיות מנהל תפעול בחברת שליחויות, משם עבדתי כאיש מכירות בחנות מדפסות, ומשם לחברה הגדולה שאני עובד בה היום".
העובדה שהמעבר היה הדרגתי העלתה השערה שהתבססה במהירות על ממצאים רבים, כי היציאה מהכולל עבור אברכים 'רציניים' אלו אינה קלה. היא מלווה בהתחבטויות וייסורי נפש שלא ניתן להתייחס אליהם בשוויון נפש. סיפורו של נתנאל, העובד כיום כאיש הייטק לאחר שמונה שנות לימוד מופלאות בכולל מבטא זאת היטב: *"עד שחמי נפטר הייתי אברך לכל דבר, הייתי אפילו מורעל… בהחלטה לנטוש את הכולל הרגשתי מאד קשה. לקחתי מאד קשה את ההחלטה הזו. אשתי תעיד על זה. זו היתה אחת התקופות הכי מאתגרות בחיים שלי".
האמירות החשובות הללו של נתנאל, אודות החיבוטים והקשיים הנפשיים המלווים את שלב המעבר וחוסר התמיכה מולם, מופיעות אצל מרואיינים נוספים. חלקם השתמשו ממש בטרמינולוגיה של "ייסורי נפש", כמו איתמר, בן 38 מנהל חנות ענק למוצרי תינוקות שתיאר "ייסורי נפש מאוד גדולים, מאוד מאוד". הוא גם הסביר את מקורם:
"הנורמות האלו יכולות לתקוע אותך במרה נפשית. אני לא מדבר על העניין החברתי, אני מדבר על משהו שהגיע אחרי ששטפו אותך במשך כל כך הרבה שנים: כמה אנחנו בישיבות? שנים. לימדו אותנו שזה דבר שהוא מהות החיים וכו' וכו'. ברגע שאתה לא מגיע לזה – אתה סוג של כישלון. אני אישית, לא מרגיש סוג של כישלון, אני כן מרגיש שבירת ציפיות כי זה היה החלום שלי. ברור שאני מרגיש את זה, מה השאלה?!"
גם גדעון, אברך בן 37 שיצא זה עתה לשוק המיחשוב לאחר 15 שנים בכולל, מתאר תחושות דומות: "מחנכים אותך כל כך חזק שאתה מרגיש שאם אתה בלא תורה – אתה חשוב כגוי. אתה לא שווה כלום. אני מרגיש שזה הופנם בי, עד כדי כך שאני אומר לך שכאשר חשבתי אם בכלל לצאת לעבוד אמרתי לעצמי שזה נחשב כאילו הורדתי את הכיפה, כאילו הלכתי לחילוניות, שהרי מה שווים לי החיים בלי התורה?!"
אז מה הפיתרון? הרב לייבל כמשל
על מנת 'לתת לשטח לדבר' נאפשר לנתנאל להשיב על השאלה 'מה הוא היה משנה במסלול חייו?': יש משהו אחד שכן הייתי משנה. אין היום מי שתומך בך במעבר הזה. אין גוף שתומך בך בהתחבטויות הקשות שעוברות עליך כשאתה מתלבט עם עצמך כשאתה חושב לצאת לעבוד. יש לי חבר מזרחיסטי, הוא רוצה לצאת לעבוד, הוא יוצא – אין בזה בעיה, בחור חרדי צריך לעבור את הכל, את כל ייסורי הנפש ואת כל ההתלבטויות – זה לא פשוט.
אנחנו מקשים על נתנאל ומבררים: אתה מדבר על גוף שילווה את האברכים שעוזבים? "גוף – זה כבר ללכת רחוק. אני מדבר על עוד לפני זה. בחינוך. שיבינו שזה לא אסון. שיבינו שאתה נחשב לעובד ה' גם אם אתה יוצא לעבוד. שכבר בישיבות יחדירו את זה. אולי ש'הגדולים' ידברו על זה. זה חשוב. לא צריך לעבור את המסע הקשה הזה".
אבל מתברר ש'גוף מלווה' מן הסוג שהוצע כבר פועל במרחב החרדי, אם כי באופן מצומצם עדיין. מדובר ברב דוד לייבל, יהודי יליד צרפת בשלהי שנות השישים לחייו שמן הסתם מוכר לרבים מקוראי 'המקום'. מה שקוראים אלו פחות יודעים הוא המיזם המעניין שהקים הרב העונה לשם: מכללת JBH או בשמה המקורי 'אברטק' – שילוב של 'אברך' ו'הייטק'.
איך זה עובד? בשעות הבוקר, לומדים תלמידי 'JBH' לימודי גמרא ומשתייכים לרשת ‘אחוות תורה‘ – מסגרת תורנית לאנשים עובדים, המבקשים להקדיש מספר שעות ביום ללימוד תורה, לצד עבודתם במקצועות חופשיים. לרשת עשרות קהילות ברחבי הארץ, ו-'JBH' פועלת כסניף נוסף של מסגרת זו. בשעות הצהריים והערב, רוכשים תלמידי 'JBH' ידע בסיסי במתמטיקה, אנגלית ויישומי מחשב. ובהמשך, משתלמים במגוון קורסים המקנים ידע מעמיק ונרחב בשדות שונים מתחום התוכנה.
המיזם של הרב לייבל נתקל בהתנגדויות מגורמים שמרנים בחברה החרדית. כך למשל פורסם בעיר מודיעין עילית, מנשר בחתימת רבני העיר שבו הם מתייחסים ל'אברטק' בשמה ואף תוקפים במילים חריפות את העומד בראשה: "בימים האחרונים התפרסמה בעירנו מודעה של חברת 'אברטק'… כבר התריעו בפני העומד בראש כמה וכמה פעמים וללא הועיל… יש לשלול זאת מכל וכל… יותר מאשר היוזם חפץ שהעוסקים לפרנסתם יקבעו עיתים לתורה, היוזם מעוניין שהעוסקים בתורה יצאו לפרנסתם". כאמור, האשמות חריפות כנגד היוזמה ובעיקר כנגד מובילה – הרב דוד לייבל.
אלא שהאברכים לשעבר שהתראיינו למחקר זה, הזכירו בחיוב את יוזמתו של הרב והצביעו על סדרה ארוכה של יתרונות הטמונות במיזם. הם ציינו את ההתגברות על חסמים השכלתיים, את ההשתלבות במעגל העבודה ללא צורך בניסיון מוקדם, את הייתור של ה'יציאה מן החממה' לסביבות עבודה חילוניות ומעורבת ומכאן גם את מילוי היעדר התמיכה הרוחנית שהוזכרה וההתחבטויות הנפשיות הפנימיות. הם גם התייחסו להתמודדות עם עולם התעסוקה הנעשית קלה יותר כאשר היא מגיעה מתוך 'קבוצת שווים', ובוודאי כאשר היא נהנית משיח רבני והנהגתי הפונה ישירות אליהם.
איפה אנחנו היום?
פרק חשוב נוסף במחקר ביקש ללוות את האברכים לשעבר בימים של 'אחרי המעבר', לייצר פגישה ישירה עם היוצאים כשהם כבר בתוככי עולם התעסוקה כאשר השאלות המתבקשות הן: מה היא חשיבות לימוד התורה בעיניהם כיום? כיצד הם תופסים את מעמדם מול מעמדו של האברך? איך נתפסת בעיניהם שלהם 'זהותם החרדית'? האם הם מייחסים חשיבות להשתייכות לקהילת־האם החרדית בערוצים שונים?
שאלות רבות, המולידות שאלות רבות נוספות. לא נוכל לענות על הכל במסגרת כתבה ב'המקום', אך ננסה להשיב על חלקן לכל הפחות.
ראשית מתברר, כי המשיבים כולם, ללא יוצאים מן הכלל, תיארו נוף ילדות שכלל חינוך אבסולוטי ל'חיים של תורה' – הן בבית הוריהם והם במוסדות החינוך. הם גם ציינו שחינוך זה הופנם בהם. אחד מהם אף סנט בי, החוקר הנחשב כ'חרדי מודרני': "חיים של תורה? בוודאי, זו שאלה? אני חי את זה היום. הלא יכולתי להיראות כמוך וכמו החברים העובדים שלך, בכל ארחות חיי אני אחרת מכם. זה הרי ברור".
מרואיין נוסף תיאר באופן נוגע ללב את החיבור שלו לתורה: "אני אהבתי את הלימוד מאד, ועדיין אני אוהב אותו וגם הייתי טוב בזה. תמיד אהבתי לשבת וללמוד סוגיא. עד היום אני עושה את זה כי זה ממש כיף לי. יש לי חברותא שאיתו אני לומד שעה וחצי ביום ומפרקים סוגיות. אני קם בבוקר קצת יותר מוקדם ולומד איתו עד שמונה וחצי – ואז יוצא לעבוד. הילדים יודעים שבכל מצב, גם אם ישנים מאוחר יש את הזמן של הלימוד, והולכים ללמוד בכל מצב. וזה עושה אווירה של מה חשוב בבית, גם כשרואים שאני עייף – 'הולכים ללמוד', וגם אם רואים שאבא נרדם יודעים שאבא הולך ללמוד ואין לו כח ולכן הוא נרדם".
האם התיאורים הללו מובילים את נושאיהם לתפיסה עצמית של סוג ב' מול האברך? זו שאלה מרתקת, שגם התשובה עליה – צריך לומר – מורכבת. למה אנחנו מתכוונים? ראו בעצמכם את דבריו של ישראל, איש הייטק ששהה לא פחות משמונה שנים נהדרות בכולל:
כשאני מדבר על ייעוד של בן אדם, אז כן, זה סוג ב'. אבל לא סוג ב' במובן הזה שאני מרגיש פחות מוצלח. להיפך, אני מרגיש מוצלח בכך שאני ממצה את עצמי ומרחם על 90 אחוז מהאנשים שלא ממצים את עצמם… אני אתן לך דוגמה: אחות לא מרגישה סוג ב' מול הרופא? נכון, היא מוצלחת, אבל פחות ממה שהייתה חולמת. אני מוצלח אבל פחות ממה שהייתי חולם.
ישראל מתפתל מעט בתשובתו ועם זאת לא ניתן להתעלם מן 'המנגינה' שעולה בדבריו: אברך ממוקם ברובד גבוה יותר מאחיו העובד. ככלות הכל אם יורשה לנו לקבוע, אחות מדורגת נמוך יותר בסולם המקצועי מרופא. מאידך הוא, כמו רוב חבריו, שלמים לחלוטין עם ההחלטה שלקחו. מורכבות שצריכה אולי עדיין פענוח.
אפשר, שזה הגורם לכך שרוב המרואיינים תיארו בפנינו רצון עז להישאר חלק מן הקהילה ועל כן הם גם מקפידים על קוד לבוש חרדי, כלומר ה'שחור ולבן' הקלאסי. הם עושים זאת הן בשל המטען הערכי שהם מייחסים לכך והן בשל רצונם להשתייך לקהילה. זו גם הסיבה שהם בוחרים לשלוח את ילדיהם למוסדות החרדים 'הרגילים', גם כאשר הם עצמם חוו קשיים ברכישת השכלה מאוחרת.
הנה גדעון: "את הבנים שלי אני אשלח לחיידר אבל אני אדאג להם ללימודי אנגלית בצורה פרטנית. אני אשלח את הבנים שלי לישיבה קטנה לא לישיבה תיכונית. ברור לי במאה אחוז שזה מה שאני אעשה. למה? כי זה כמו פוליטיקה, פוליטיקה זו פשרה. אני מסתכל בצורה אמיתית וחושב שבמסגרת הפשרות זה החינוך הכי טוב. נכון, חוסר לימודי החול כואב לי, אבל אין פתרון יותר טוב ואין בתי ספר יותר טובים. זה הרע במיעוטו".
אצל גדעון איפוא, החינוך בתלמודי התורה הקלאסיים נעוץ בשאיפה 'להשתייך לקהילה', אצל אחרים כמו ישראל – איש הייטק בכיר המכיר לכאורה בחשיבות 'לימודי הליבה' – ההקפדה על חינוך ילדיהם באופן בו גדלו הם עצמם, נובעת לא רק מהתפיסה רק שלימודי החול מיותרים, אלא גם מפני שהם רואים בהם מרכיב שנזקו רב מתועלתו:
"מה שהיה עד עכשיו היה מצוין. אני חושב שליבה זה מטומטם, כי עשיתי בששה חודשים מה שעושים במשך 12 שנים. כל היסודי, התיכון, הישיבה והכולל וכו' עשיתי מסלול מדויק. הטיימינג שעשיתי היה מדויק. אני אגיד לך יותר מזה, יכולתי לצאת יותר מאוחר אבל לא יותר מוקדם. אני בכלל לא מצטער על כל השנים הללו. להיפך. אם היה נכנס משהו באמצע כמו שאתה מדבר עליו – לימודי ליבה וכל זה – המצב הרוחני שלי לא היה אותו דבר. לא הייתי נשאר אותו אברך".
סיכום ביניים
כפי שתואר בראשית המאמר, היציאה לעבודה באה רק פעמים מעטות מתוך כורח כלכלי כנימוק הראשי שלה. אצל רוב המרואיינים נבע הצעד מבחירה רצונית של עזיבת אורח חיים אחד שהסיפוק ממנו התעמעם לאורח חיים שני.
דווקא בשל תמה זו ניתן היה לצפות שהיציאה לעבודה תשנה את התייחסותו של היוצא לשאלות יסוד הנוגעות למגזר החרדי, למשל לגבי שליחת הילדים למוסדות המשלבים קודש וחול. אלא שציפיות אלו לא עומדות במבחן המחקר. להיפך, ניתוח השיחות העלה כי היציאה לעבודה מלווה אצל אנשים אלו בחיזוקם של מרכיבי חיים אחרים המאששים את אורח חייהם החרדי, והנעים מהכרעות חינוכיות ביחס אליהם ואל ילדיהם [מוסדות חינוך על טהרת הקודש] ועד לקוד לבוש חרדי-קהילתי ['שחור ולבן' ללא 'חולצות צבעוניות'].
אנו סבורים, כי נדרשת חשיבה מחדש על סיוע – בהתמודדות מול הקושי הכפול של יציאה לעבודה מחד ושמירה או דבקות יתר באורח החיים החרדי – בדמות מערכות תמיכה שיסייעו לאברכים-עובדים אלו.
הפתרון של הרב לייבל עשוי, לדעתנו עורכי המחקר, לענות על אותם קשיי יציאה שהוזכרו. אלא שזהו גוף אחד הנמצא באופן יחסי, עדיין בראשית דרכו וללא תמיכה רבנית 'מיינסטרימית' גורפת. הוא מציע מודל מתבקש של תמיכה משלבת, עבור אברכים יוצאים שכבר אינם צעירים בגילם, שכן הוא מעניק הכשרה מקצועית העונה על צורך באתגר ועניין, ואשר עשויה לשפר באופן ניכר את יכולות העסוקה וההשתכרות לצד המשך לימוד תורה. האם ניתן לייצר ממנו או בדומה לו פתרון מערכתי, אולי אפילו מדינתי, שיוכל לספק מענה ברמה הארצית? נדמה שמוקדם עדיין לדעת.
איורים: shutterstock
