ביום העבודה השני או השלישי שלי במיגו, הגעתי שמח וטוב לב אל המשרדים. בדרך, התכתבתי בוואטסאפ עם איזה חבר וסיפרתי לו על העבודה החדשה. כשאני כבר במשרד, ראיתי שקיבלתי ממנו הקלטה בת שתיים וחצי דקות. לחצתי פליי.
"יפה, בהצלחה. אבל שתדע לך שאני חושב שהחרדים הם הצרה הכי גדולה שלנו. באמת, הם פשוט ציבור נורא. לא עושים צבא, פרימיטיבים, שונאי נשים, שונאי הומואים. העתיד של המדינה פשוט הולך להיות מאוד רע ואני לא חושב שיש מה לעשות עם זה, אין לי מה להגיד לך".
למזלי, הייתי בפינה צדדית של המשרד, והצלחתי להתעשת ולסגור את ההקלטה תוך כמה שניות לפני שמישהו הספיק לשמוע. עניתי לו שהוא חשוך, ושאני דווקא מבסוט ואופטימי, והלכתי לשבת ליד אחד השולחנות באופן־ספייס של מתחם "ביזמקס" – מתחם ליזמים חרדים שנוהל על ידי איציק קרומבי, הבוס החדש שלי, לפני שהקים את מיגו.
בשולחן שהתיישבתי בו ישב מצד שמאל שלי חסיד עם פאות באורך כעשרים וחמישה סנטימטרים מכל צד אל מול שני מסכים. במסך אחד הוא כתב קוד, ובמסך השני הוא שיחק שחמט ושמע פודקאסט של ג'ו רוגאן.
בצד ימין שלי ישב חסיד אחר, מעט מבוגר יותר, אל מול המחשב שלו ועבד באינטנסיביות.
"שלום, אני אוריאל", הצגתי את עצמי וסיפרתי שאני עובד במיזם החדש של איציק (עוד לא היה אז שם).
"שלום שלום, אני יהודה אריה", הוא ענה.
"אז אני מבין שאתה חסיד גור", נפלט לי משום מקום. אני לא יודע איך ידעתי, אבל זה צץ לי משולי התודעה.
"נכון", הוא אמר מופתע, "אז אני מבין שלמדת פעם 'שפת אמת'", הוא אמר.
"כן, קצת", עניתי.
מאז זכיתי להנהון שלום בכל פעם שנכנסתי למשרד.
…
מורה חילונית שלימדה אותי פעם ואני מאוד מעריך, ראתה אותי בשבת אחת הולך בפארק המסילה ושאלה אותי מה אני עושה. סיפרתי שאני בפרויקט שעוסק בהכשרה להייטק לציבור החרדי, והיא שאלה אותי אם "מרגישים אצלנו את 'מה שקורה בחוץ'". זה היה עוד בתחילת ההפגנות, ולקח לי רגע להזכר מה בעצם 'קורה בחוץ', ולמה הוא אמור להיות קשור אלינו.
כמעט הופתעתי מהשאלה, כי זה הרגיש לי כל כך רחוק. לא רק התוכן, אלא גם התחושות. כשבחוץ חלקים גדולים מהציבור הישראלי היו בתחושה של מתח, פסימיות ועימות, אני הייתי באינקובטור של אופטימיות, של עשייה ושל רצון בשיתוף פעולה.
נביאי זעם אף פעם לא היו חביבי הקהל, אבל בימים שכאלו גם נבואת נחמה עשויה להתפס כנסיון להרדים, להתל, או להתנשא. אין לי כוונה לעשות דבר מכל אלה, ורק על החוויה שלי עצמי, ועל המחשבות שלי בעקבותיה, אני יכול לספר.
…
את הסיפור של החרדים ושל הציבור הישראלי אוהבים בימים אלו לצייר בגרפים. הגרפים מספרים על פי רוב את הסיפור הבא: בראשית הייתה מדינת ישראל, שהייתה לנס ופלא בעולם; אבל עם הגדילה של הציבור החרדי, הרחבת הקצבאות, והימנעות החרדים מלימודי ליבה – מדינת ישראל עומדת על סיפה של תהום. כאן, לרוב, מגיע החלק האקספוננציאלי של הגרף (ושל הדרמטיות של הדוברים) שמראה שאנחנו רגע -כלומר 20 או 30 שנה- לפני שהחרדים הופכים לשליש/חצי/רוב מדינת ישראל.
אני לא חולק על המספרים, או על הגרפים. ואני גם חושב שפעמים רבות השימוש בהם עשוי להיות חשוב כדי לגייס לפעולה מועילה בתחומים הללו. גם אני בשנה האחרונה הרווחתי את משכורתי כחלק מנסיון לפעול פעולה מועילה בשדה הזה.
אבל אני כן חושב שכמו הרבה גרפים אחרים של חיזוי, אנו עשויים להישבות בקונספציה שמתוכה הגרף (והדובר) יוצאים לדרך. כי הגרפים הללו לא עוסקים רק במספרים מופשטים, אלא בנסיון להנהיר ולהנגיש את המציאות. לכן, הם גם כוללים באופן מובלע שורה של הנחות יסוד על המציאות ועל ההבדלים שבין חרדי ללא־חרדי. הגרפים הללו גם מייצרים תמונה כאילו מי שאנחנו זה קודם כל הזהות המגזרית שלנו, ולא אלף ואחד גורמים שונים שמגדירים אותנו (משפחה, מגדר, תחביבים, לאום). ובמיוחד – הגרפים הללו מייצרים את התחושה כאילו שהתופעה המדוברת היא היחידה שמתרחשת בעולם, ושאין תהליכים מקבילים שמתרחשים בנוסף אליה ושיוצרים איתה אינטראקציות.
הגרפים האלה אכן טובים לגיוס לפעולה, ופועלים כמטה קסם על פוליטיקאים, על תורמים ועל הציבור הרחב. אבל הם גם מכניסים אותנו לחשיבת מנהרה, ואת גבולות המנהרה האלה אני מבקש לנסות לטשטש.
…
באחד הלילות בשנה האחרונה חלמתי שאני נמצא בדירה של סבא וסבתא שלי ברמת אשכול. בחלום, סבא שלי חולה ומתקרב למותו. אני נמצא בדירה שלו עם אחד מהסטודנטים של מיגו שמאוד חיבבתי, ואנחנו יוצאים משם בשבת אחר הצהריים כדי למצוא מקום להתפלל בו מנחה. תוך כדי ההליכה אני מתחיל לנסח לעצמי הספד לסבא שלי בראש, וחושב על זה שבעצם החיים איתו הכינו אותי לעבודה עם החרדים. אני חושש בחלום שאנשים יחשבו שאני תמיד כותב את אותו הספד, ושההתרגשות שלי מזויפת ולא באמת אכפת לי.
אז הפוסט הזה הוא קצת סיכום של השנה במיגו, ובאמת קצת הספד לסבא שלי, שהחיים איתו באמת הכינו אותי לתפקיד במיגו, ואני מקווה שתאמינו לי שבאמת אכפת לי.
סבא שלי היה ניצול שואה ממשפחה של חסידי בעלזא שהצליחה לברוח לאמריקה תוך כדי המלחמה. הוא לא היה חרדי. הוא היה ציוני מאוד, קרא ספרות כללית ועשה שני תארים באוניברסיטה. אבל הוא היה רב, בארגון 'הלל' באמריקה, ועבר ממקום למקום בארה"ב כדי לדאוג לצרכים של יהודי המקום. כמו הרבה רבני קהילות אחרים באמריקה, הוא היה רב פולסטאק: צריך מישהו שיתקע בשופר? חזן למוסף של יום כיפור? פוסק? מוהל? דרשן? זה הכל כלול. הוא גם היה מתכנת חובב, וכתב בהתנדבות את הקוד של מאגר המידע הראשון של היכל השמות ביד ושם.
הסובייקט הסתמי שלו לא היה "איש" אלא "יהודי". למשל כשהיה מספר לי על מישהו לא היה אומר "הוא איש מאוד נחמד", אלא "הוא יהודי מאוד נחמד" (או מחמאה גדולה יותר: "הוא יהודי ירא שמיים"). ומבחינתו, העולם באמת התחלק ללפני ואחרי השואה: כל מה שקרה אחרי 1941 היה רק "בונוס". אז אין סיבה להתלונן.
בבית הכנסת שלו ברמות אשכול רוב המתפללים היו דתיים לאומיים, או מודרן־אורתודוקס, אבל היו שם תמיד גם מתפללים עם כיפות שחורות. האם היו דתיים? חרדים? האבחנה לא תמיד הייתה חדה. הוא שנא החמרות מיותרות, ו"טרחא דציבורא" (גרימת טרחה מיותרת לציבור), אבל עם עצמו הקפיד במידה לא מבוטלת.
ובעיקר, הייתה לו אהבה מוחלטת ונאמנות מוחלטת לכל מה שיהודי. לבקיאות בשמות קהילות ושמות משפחה מאירופה, ומה שעלה בגורלן בשואה; לסיפורי חסידים; למצוות ציצית; ולהרינג, קיגל, צ'ולנט ומלפפון חמוץ.
פעמים רבות מאוד במהלך העבודה שלי חשבתי עליו. מדי פעם הייתי משתמש בטקסים ובהרמות כוסית בסיפורים חסידיים ששמעתי ממנו. ומאוד רציתי לספר לו בכל פעם שהפתעתי איזה סטודנט חסיד בעלזא בסיפורים על אבא שלו -סבא רבא שלי- שרצה להיות השמש של הרבי מבעלזא.
…
אני לא חושב שאדם חרדי הוא בהכרח "יותר יהודי" ממי שאיננו חרדי. אני כן יכול להגיד שאני מאוד נהנתי מהיהדות שפגשתי בקרב הסטודנטים של מיגו. נהנתי, והרגשתי שרב המשותף על המפריד.
רוב הסטודנטים שפגשתי היו אנשים טובים, ישרים וצנועים. הם היו ישראלים מאוד, וגם אם עלו בהם חששות מהיציאה לעולם העבודה הלא-חרדי, הם תמיד נהגו בכבוד ובאהדה במדריכים החילונים, בתוכנית ובמרצים החיצוניים. ובכלל, תופעה מעניינת שדיברנו עליה לא פעם בצוות היא שהייתה לנו תחושה שהסטודנטים שהיו יותר חרדים, גם היו הסטודנטים היותר טובים מבחינה לימודית ובין-אישית.
נתקלתי גם בלא מעט דברים שאני -וכמוני הרבה מהחרדים שעבדו איתי- תפסו כבעיות של המגזר החרדי. הנסיון לקצר את הדרך, הרגלי עבודה לקויים או חסרים (אם כי ממש ממש לא של כולם!), וכמובן האתגר המטורף של השלמת לימודי ליבה בגיל מבוגר. אבל התחושה הכללית שלי? התחושה הכללית הייתה של חיבור גדול.
השאלות שממלאות את כתבות "העומק" על החרדים במוספי העיתונים, אינן בהכרח השאלות העמוקות או המעניינות בעיניי. דווקא שאלות אחרות, מורכבות ופילוסופיות יותר, צריכות לדעתי לעלות לדיון. שאלות על המשמעות של היות יהודי, היות ישראלי, והיות אדם.
הדיון הדמוגרפי, בעיניי, שולי ביחס לשאלה של מי הם בכלל החרדים, מהם הערכים שלהם, והאם הערכים שלהם בהכרח עומדים בסתירה חזיתית אל מול הערכים של החברה הישראלית הלא-חרדית. ומהם בעצם הערכים שעליהם חשוב לציבור הלא־חרדי להגן מפני החרדיות הצומחת? האם זה החופש? השוויון? ההשכלה?
כל התשובות הללו קבילות, אך ראוי ראשית לנסח בצורה ברורה את הערכים הללו, ולשאול ביושר – האם אכן האיום הראשי על הערכים הללו הוא החרדיות. הניסוח הפוזיטיבי של הערכים הללו, בעיניי, פותח פתח לדיון משמעותי יותר מאשר זה שבגרפים.
הדיון על החרדים והנטל הכלכלי הוא דיון חשוב ולגיטימי לחלוטין. אבל בעיניי לפחות בחלקו הוא רק כסות לדיון עמוק יותר על ערכים וזהות. השלטים צועקים "שוויון בנטל", ובלב – הפחד להרגיש זר בביתך שלך.
…
אהוד מנור כתב כי לא ישתוק כי ארצו שינתה את פניה, אבל העם היהודי שינה את פניו הדמוגרפיים פעמים רבות לאורך ההיסטוריה. בזמנים מסוימים בימי הביניים – 90% מהעם היהודי דיבר ערבית, ובסוף המאה ה-19 כ-90% ממנו דיבר יידיש. אחר כך הייתה השואה, וההגירה למערב, והעלייה לארץ, והשינויים הדמוגרפיים בתוך ישראל, ובהם, למשל, ילודה גבוהה בהרבה של עולי ארצות האסלאם לעומת העולים מאירופה, כמעט בלי תלות ברמה הדתית של העולים. תאהבו או לא תאהבו, עמנו תמיד שינה את פניו.
ההשתנות היא נתון, והיציבות היא אשליה. גם היציבות של גבולות מגזריים חברתיים ופוליטיים. אם חושבים על העתיד במונחים של עשרות השנים האחרונות, אז קו המגמה נראה ברור. אבל ההיסטוריה היהודית מורכבת ומגוונת יותר מכך. ולפחות ההתרשמות שלי היא שהחלוקה המגזרית החותכת בין חרדים לבין לא-חרדים צפויה להטשטש מכל מיני סיבות. האנושיות והיהדות היו כאן הרבה לפני התייצבות הקטגוריות המגזריות הנוכחיות, ולדעתי הן ישארו כאן גם הרבה אחרי שהקטגוריות הללו יראו הרבה פחות רלוונטיות וחד משמעיות מאשר הן היום.
כפי שבבית הכנסת של סבא שלי לא ידעתי לומר בוודאות מיהו חרדי ומיהו סתם יהודי מבוגר מאמריקה, אינני בטוח שבעוד דור או שניים נחשוב על עצמנו דרך הקטגוריות הנוקשות של "חרדי", "דתי" ו"חילוני".
בכל מקרה, נראה לי שדווקא מבט היסטורי ארוך־טווח יותר עשוי לשחרר אותנו מהחשיבה הנוקשה על הגבולות הללו.
…
בשיח הציבורי העכשווי יש נטייה לחזק את הדיכוטומיה שבין הדתי לבין הדמוקרטי, ובין היהודי לבין האנושי-אוניברסלי. לדעתי זו דיכוטומיה מומצאת.
האם הסטודנטים שפגשתי במיגו היו פחות "אנושיים", או "הומניסטים" בגלל שהיו יהודיים מאוד? ולו היו מתפרקים מזהותם החרדית, לו דבר כזה בכלל אפשר, האם היו ממשים את ה"אנושיות" שלהם יותר מאשר היום?
יש מילה כזאת למי שהוא גם מאוד יהודי וגם מאוד בן אדם: מענטש. אינני יודע באיזה חוג חוקרים את ההתפלגות באוכלוסייה של מענטשים, ואת השפעת אחוזם באוכלוסייה על החברה והכלכלה בישראל. אך נראה לי שזה מדד שתרומתו למדעי החברה תהיה רבה יותר מאשר מדדים אחרים.
…
ויש עוד סיבה שאני אופטימי.
בגלל שאנשים ידעו על העבודה שלי במיגו, הייתי כל הזמן מקבל הצעות לעזרה וסיוע. כמה הצעות לעזרה וסיוע? בערך פעמיים-שלוש בשבוע חבר שעובד פה וחברה שעובדת שם, שאלו אותי איך הם יכולים לעזור. פעמיים-שלוש בשבוע, כל שבוע.
גם פנימה, בתוך צוות המדריכים, המגוון הפוליטי והדתי היה גדול מאוד. האם מדי פעם דיברו על פוליטיקה? כן. אבל כמעט אף פעם לא עלו מתחים משמעותיים. לא פוליטיים, לא דתיים.
אנשים באו, רצו לעזור, רצו ללמוד אחד מהשני. וזה עבד.
ככל שהדברים נוגעים אליי – אני משתדל לפעול במציאות ככל שניתן, אך אינני מפחד באשר לעתיד. בלאו הכי, כך למדתי מסבא שלי, כל יום אחרי 1941 הוא בונוס.
ניהל את ההדרכה בתוכנית MeGo להכשרת חרדים להייטק בשנתה הראשונה.
מאסטרנט בתוכנית לאוטמן באוניברסיטת תל אביב.
שירת כחייל וכמפקד ביחידה ,8200 בוגר ישיבת מעלה גלבוע.
