יום שישי, אולם גדול מלא מפה לפה. על הבמה עומד איש מרשים וגבוה, שערו המאפיר משוך לאחור. ההרצאה נפתחת והאולם נמלא בתחושה מוזרה. מצד אחד האיש פילוסוף, מחבר ספרים ומרצה באקדמיה. מצד שני, הוא מקפיד להשתמש בשפה שכונתית, לשרבב ביטויים במרוקאית ולהשתפך על דמות אמו, שלדבריו כל מה שיש לו הוא ממנה. כל הערבוביה הזו עוררה אצלי דווקא סקרנות ורצון להקשיב. האיש, ד"ר שמעון אזולאי שמו, מניח בחלל החדר שאלה: מה הדבר שהכי חשוב לאדם, בלעדיו הוא יהיה חסר מוטיבציה ויתנוון.
השאלה הזו היא כמובן גדולה ורחבה ואף נדונה לאורך כל הדורות, אבל שני הוגים מוכרים בעיקר בתחום הפסיכולוגיה ניסו לענות עליה תשובה פשוטה. האחד הוא אברהם מאסלו (Maslow; 1908–1970), שכל דרדק מתחום מדעי החברה מכיר את מודל פירמידת הצרכים שלו. מאסלו טען שהאדם מחפש קודם כל למלא את צרכיו הפיזיים כמו אוכל ושתייה, ורק אחר כך הוא פנוי לחפש שייכות, אהבה או הגשמה עצמית. "מאסלו חזר בו!" רועם קולו של המרצה, "אתם יודעים למה? כי הוא פגש את ויקטור פרנקל", פרנקל (Frankl; 1905–1997), אף הוא הוגה ידוע ומפורסם, טען לאחר ששרד את מחנות ההשמדה במלחמת העולם השנייה, שכדי לשרוד לא מספיק לאכול או לישון. האדם, כך טען, מחפש משמעות. אם תהיה לו משמעות הוא כבר ימצא דרך לשרוד פיזית. "אלו שתי תפיסות הפוכות בתכלית", אומר אזולאי וממשיך. מסתבר שאת הדוקטורט ואת עיקר המחקר שלו, הקדיש לנושא המשמעות. הוא הבין שלא מספיק לאדם לקבל משמעות מהקהילה אליה הוא שייך (כאשר קהילה, לטענתו, היא כל חיבור בין לפחות שני אנשים), "אם אתה רק מקבל משמעות, אתה מתנוון ומאבד את השייכות שלך לקהילה. המרכיב המשמעותי לא פחות הוא: האדם מחפש להיות משמעותי!".
ואנכי הקטן יושב שם באולם הגדול באותו יום שישי נטול דאגות, פותח את המחברת ומתחיל לרשום. לא מספיק לקבל משמעות, לכל אחד יש צורך הכרחי קיומי להיות משמעותי, להיות נספר, להיות ראוי לקשב ותשומת לב מכבדת.
מקובל להרהר בדברי חז"לינו שתיארו את תהליך הדין של ראש השנה "כבני מרון", בתור מטאפורה די מבהילה. מי רוצה להיות נידון תחת זכוכית מגדלת. אבל הרשו לי להניח כאן רובד נוסף של מחשבה. כשהרועה סופר את עדרו, הוא מקדיש לכבשים תשומת לב מיוחדת, הוא רואה אותן כחשובות כל אחת להיות נספרת בפני עצמה, בייחודיותה ובגוונה המיוחד. חסידים נוהגים להדוף את פלצות האלול ואת חרדת הדין ולהמיר אותה בשמחת "המלך בשדה". כמה יופי יש בדבר, המלך יורד אל השטח, אין מלך בלא עם, הוא מתעניין בכל אחד ואחת מאיתנו, הוא סופר אותנו.
כמה טוב להיות שייך, כמה טוב להיות נספר ומשמעותי בתוך מרחב השייכות. אני זוכר שבישיבה הקטנה בין שיעור ב' לג' הייתה תקופה בה הרשיתי לעצמי לחפף מעט ולאחר בבוקר. ייתכן והייתה זו תחושת ההרפתקה שרציתי לחוות, כאשר המשגיח הקשיש היה נועל את הדלת בפני המאחרים והיה עלינו לנדוד אל בית הכנסת הדתי לאומי ברחוב אהרונסון בבני ברק הישנה. יום אחד ניגש אליי הרב אברהם קסלר שליט"א שהיה בכלל הר"מ שלי בשיעור א'. הוא קרא לי לצד ואמר לי "תראה, עוד מעט מסתיימת שנה, ומסתכלים על כל תלמיד, ואתה לוקה באיחורים, וזה לא נעים שיעלו אותך על שולחן הדיונים", החשש שלי התחלף בסקרנות והרב המשיך "אני מציע לך דבר כזה, לך לישון בכל לילה עם הטלפון האלחוטי ליד המיטה, ואני אתקשר להעיר אותך". וכך, מדי בוקר בשעה 6:30 הייתי מתעורר לקולו של הרב: "בוקר טוב, יעקב" – "בוקר טוב הרב" ומנתק. אני לא אומר שלא איחרתי בכלל מאז, אבל הרגשתי מחובר. הוא ראה אותי, חמל אותי, הראה לי שאני משמעותי וחשוב.
זה קל, בואו נעשה את זה לכל מי שעדיין לא מרגיש מספיק חשוב. בואו נספור אנשים.
שנה טובה ומשמעותית!
