מעדכנים גרסה: הדרכת חתנים וכלות מותאמת מחדש לדור הצעיר

הדרכות החתנים והכלות של הדור הקודם כבר אינן מתאימות לחתנים ולכלות של היום והמדריכים מבינים שיש צורך לחדש ולייצר הדרכות בסגנון שונה ואישי יותר, עם תכנים מקצועיים ושיח על נושאים שלא הוכרו בעבר. אז למה בכל זאת רק מעטים קמים ועושים מעשה? יצאנו לשוחח עם הנחשונים כדי להבין את פריצת הדרך למען הקמת בתים נאמנים בישראל

אולי יעניין אותך גם

"לפעמים אני יושב עם מדריכי חתנים ומרגיש שכביכול חזרתי אחורה לשנת תשמ"ט", מציין אחד המרצים הוותיקים ביותר, שכבר שנים עוסק בהכשרת מדריכי חתנים בציבור החרדי. הוא מבקש שלא להזדהות בשמו המלא, לא כי הוא מתבייש בדעותיו, אלא כי לדבריו הנושא רגיש, ועילום השם מאפשר לו לומר את דבריו בכנות ובכאב.

"בכל פעם מחדש אני פוגש מדריכים שחלקם עוסקים בתחום כבר שלושים שנה, ועדיין ממשיכים ללמד בדיוק באותה שיטה ובאותה שפה. הם מתייחסים לחתן כמי שבתיאוריה אין לו באמת מושג כיצד נראים חיי זוגיות, והם נועדו בעיקר כדי 'לשפוך' לו מידע. הם עובדים לפי תכנית לימוד מובנית: מוסרים סדרת שיעורים על נושאים הלכתיים, ואז עוברים לדבר על סטיגמות ידועות המסתכמות בדרך כלל בטיפים כמו: 'אתה גבר והיא אישה, אם היא בוכה אל תתרגש', ואילו המדריכה אומרת לכלה את הסטיגמות הידועות ההפוכות: 'הגברים קרי מזג, הבנות יותר עמוקות, אל תיעלבי אם הוא לא מבין אותך', וכן על זו הדרך. אולי אני מכליל, אבל לעתים קרובות כך בדיוק נראות ההדרכות. ומה קורה כאשר לא הכל זורם או הולך בתלם? האם החתן והכלה בכלל מבינים שזה מצב נורמטיבי ויש להם להיכן לפנות? ומה אם כבר בתקופה של ערב החתונה חשים החתן או הכלה בפחד מסוים, האם יש להם בכלל דרך לבטא אותו?

"מדריכים חייבים…

הקריאה למנויים בלבד

גם אתה יכול להיות מנוי ב ₪1
לחודשיים ראשונים

אולי יעניין אותך גם

מעגלי בריאה ושירה: "צבעים של שירה"

אחרי שנתיים סוערות בכל קנה מידה, בהן שכחנו ממש איך נושמים לרווחה, מגיע פסטיבל 'צבעים של שירה' המבקש להבין את מושג הנשימה וליצור מרחב של חיבור

חמישה גיבורים וישיבה

כשהספוילר הוא זה שמפתה אותך לקרוא את הספר, אתה מבין איך חמישה גיבורים הם בכלל אחיזת עיניים מהדבר האמיתי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

חידושים,המצאות, ותורת החלקיקים 

תכירו משחק שפשוט אי אפשר להפסיק, ועוד אחד שמלמד אתכם על תורת החלקיקים, אבל לגמרי בכיף 

לדעת לספר סיפור

האסופה שלפנינו נועדה רק לתת טעם ולפתוח את עולם סיפוריו של קרליבך בפני מי שאינם מכירים אותו

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית?