משה נותן מעשרות

קוראים לו משה, והשם שלו לא בדוי. את משה הכרתי בישיבה, והיינו חברותא לתקופה מסוימת. לפני קרוב לשמונה שנים התארח אצלי משה לסעודת שבת, הוא כבר לא היה נראה כפי שנראה בישיבה, הבגדים והסגנון האחר סיפרו מאליהם כי הוא מחפש את עצמו. הייתה שבת נעימה, שיחה אל תוך הלילה, פיצוחי מחשבות, תסכולים ושאיפות. שבת יצאה, והוא אחריה. כוכב אחד יחיד ומיוחד.

עברו כמה שבועות מאותה השבת, והשם שלו הציץ אליי זהוב ומעוגל מעל גבי כריכת עור של סידור, כזה שמקבלים מאמא ואבא לבר מצווה. שלחתי לו הודעה עם התמונה של הסידור, וכתבתי לו שאנחנו מחכים לו שיחזור לשבת נוספת. ״אתה יכול להשתמש בו, זה כבר לא שלי״ הכוכב התחיל ליפול. שבע שנים עברו, הסידור נשמר אצלי כל כך טוב שאין לי מושג איפה הוא, והשם יודע מה עבר על משה. בחיפוש שלו הוא איבד את עצמו אינספור פעמים, המקומות הכי נמוכים שאבו אותו, חיפש לחלוחית, ביקש להרגיש.

לפני כמה חודשים הוא מתקשר אליי ככה משום מקום. ״מה איתך נח? איזה כיף לשמוע אותך (תודה, תודה) אני בניו יורק, יש מצב שאני נוחת עליכם לשבת?" והוא נוחת, כל כך נוחת שאני מרגיש כאילו לא ראיתי אותו מעולם. שיער צבוע, גוף מקועקע, אבל לב נקי נקי. פנים טובות, והעיניים עדיין קצת עצובות ומסגירות את הבפנים מחייך כי התרגל, אבל בזווית הפה נמתח הכאב. והוא יושב ומגולל את מסכת הגלגולים שעבר בה בשנים האחרונות. איך כל פצעי הילדות נפערו באחת, איך כל מכה, כל פגיעה, הכו ופגעו בו שוב ושוב. איך הפך לכלי מלא בהרס עצמי, האשמה, וייאוש. ואיך היה רוצה לשנוא, אבל הוא לא עשוי מהחומר ששונא.

הוא מתאר את הבריחה מא-לוהים, ואת ההבנה הפשוטה שהכתה בו במקום הכי נמוך, כי אי אפשר לברוח. במקום הכי נמוך, הוא השיג את הכי גבוה. והוא נפל בכסף והרבה, אבל הוא ממש מרגיש איך הקדוש ברוך הוא דואג לו. ״אני חושב שזה בגלל שאני נותן מעשרות. כל שקל שנכנס, אני מעשר״, הוא אומר בלי שמץ של גאווה.

יש דיבורים שמרוב שהם גבוהים ובלתי מושגים כמעט, הם נשמעים או של צדיקים גדולים, או של אנשים שלא ידעו לעצור בזמן את ההתמכרות שלהם לחומרים מסוכנים. ומשה יושב ומדבר, ואני חושב ויושב, מקשיב ומנסה להבין איפה הוא, מה הוא. את ניו יורק הוא עזב, וחזר לארץ ישראל. לפני כמה ימים הוא התקשר וסיפר לי קצת קורות מחיי העכשיו שלו. איך הגיע לישראל בלי שקל, וברוך השם יש לו דירה על הים. איך הוא יודע שהקב״ה יעזור לו תמיד, וגם בימים שהלך ברחוב בלי שקל, ידע כי תבוא הישועה. ותמיד היא באה. כל פעם מחופשת למשהו אחר. פעם לבונוס מהבוס, פעם לחבר שנזכר כי חייב כסף, ובשבוע שעבר, כשהוא הלך ברחוב ומילא לוטו עם העשרה שקלים האחרונים שלו, ולמחרת זכה בכמה אלפי שקלים.

תאמין לי, הוא אומר, מה שביקשתי קיבלתי. אם הייתי רוצה יותר הייתי מקבל יותר. אבל אני רוצה את הקשר הזה עם הקב״ה, אני רוצה ממנו דמי כיס בכל יום מחדש. אני רוצה לדעת שגם מחר נדבר. ואני גאה בעצמי, כי לא משנה איפה הייתי בחיים ומה שעברתי, תמיד זכיתי לעשר את הרווחים שלי. אני זוכר סיטואציות שפשוט צחקתי על עצמי, כאילו מה מעשר עכשיו? אבל גנב אני לא, ואם הקדוש ברוך הוא נותן לי למרות איפה שאני, ואולי בגלל איפה שאני, עליי למלא את התפקיד שלי, ולתת לנתינה להשפיע הלאה.

אפשר ללמוד ממשה המון. ללמוד ריפוי וסליחה, ללמוד שיקום ותודעה, ובעיקר לקום מנפילה. ולדעתי הוא עוד יהיה דמות משפיעה בעולם, וזה רק עניין של זמן. אבל דבר אחד כבר אפשר לאמץ בכל הרצינות, וזה את עניין המעשרות.