מסרתי לאחרונה שיעור לנשים מהאזור שלאחריו ניגשה אלי אחת הבנות בהתייעצות על מערכות היחסים שלה עצמה וספציפית לגבי ידיד שלה, דוגמן במקצועו. היא מרגישה כי עם כל כמיהתו לקשרי ידידות והרצון לאהבה, הוא לא מפסיק להסתכל בצורה מאד מזלזלת על נשים.
לפחות במה שקשור לאהבה, כולנו רוצים להיות פתית שלג ייחודי. אף אחד לא רוצה להרגיש מוחפץ, להרגיש שהוא רק עוד אחד שממלא צורך, בלי שום הכרה בייחודיות שלו עצמו דווקא. אנו מקבלים כחסד את ההבנה כי אנו תופסים מקום ייחודי אצל האחר. ההרגשה הזאת נותנת תחושת קיום נעלה יותר בעולם, תחושת קסם שקשה להסביר במילים של תועלתנות, הגיון ושכנוע. קשה להסביר לאדם שמנסה למצוא את הכדאיות והאינטרס שיהיה לו טוב לכבול עצמו למסגרת של נישואים והורות, כי דווקא מתוך ההתמסרות לאחר, זוכים אנו לעולם פנימי עשיר יותר.
כל זה לקח אותי אל ספרו של ויקטור פרַנקל, "הרופא והנפש", שקראתי ממש לאחרונה.
בלוגותרפיה, היחס לאדם הוא כאל ישות אחדותיות וייחודית שמודעת אל עצמה, ויש לה סגולות מיוחדות שאין לזולת. לאדם יש אישיות רוחנית אינדיבידואלית. על פי פרנקל ההוויה האנושית איננה ניתנת להתבוננות, אנליזה ורדוקציה, כשם שהעין אינה רואה את עצמה, כך האדם איננו יכול להיות מודע לעצמיותו.
לפי תורתו של פרנקל, האדם בנוי מרבדים, ההיבט הפיזי בלתי ניתן להכחשה, הוא מדיד, הוא מדעי, הוא…
