ניפגש בשבוע הבא

חלות נאפות, ארוחות חמות מבושלות, ומתנדבים נוסעים את כל הדרך כדי להביא ארוחת שבת לחיילים. שעון השגרה מתקתק אבל כנגדו הלבבות מתעקשים לפעום יחד

אולי יעניין אותך גם

הרגע בו אני דוחפת את החלק התחתון של המנעול, נועלת את דלתות הברזל הלבנות ומחזירה את המפתח לכספת. זה הרגע בו מסתיים התפקיד שלי במערך הגדול הזה, אוכל מבושל לשבת עבור החיילים. 

אם נפתח את הדלתות ביום ראשון, נראה שם בקומה למעלה את ציפי כהן, מנהלת הקמפוס הקולינרי, יושבת על רשימת מצרכים למנות עבור השבת שתכף תגיע. בחדר ליד נראה את פייגי, מסמנת את המצרכים שהיא מזמינה. כמה רחובות משם אני על המחשב, פותחת את הטופס מחדש, כאן נכנסות כל ההזמנות מהחיילים. עוד קצת קילומטרים צפונה יושבת אפרת, מפרסמת את הבקשה השבועית של איסוף חלות ועוגות לשבת. היא גם תדאג לנקודות איסוף ושינוע לקמפוס הקולינרי. 

הקבוצה של צוות התפעול מתעוררת לחיים. מרים אחראית על בישול המנות, אבי על המתנדבים ואיסוף המצרכים. כולם מתארגנים לשבוע נוסף של פעילות. זה אולי יום ראשון, אבל בקמפוס הקולינרי מרגישים כבר שבת. האקסל במחשב שלי מתמלא בהזמנות. אני נמצאת בקשר ישיר מול ציפי, לדעת כמה מנות נוכל לבשל השבוע, וכשאנחנו מגיעים למכסה אני נועלת את הטופס. היינו רוצים להכין יותר מנות, אבל אנחנו מוגבלים לפי כמות התרומות. אם כי כמו בכל שבוע פתאום יש ניסים, נכנסות תרומות שלא ציפינו ובדקה לשבת אנחנו מצליחים להכין עוד מנות ולשמח עוד חיילים.

חודשיים מאז השביעי באוקטובר. החיים חזרו…

הקריאה למנויים בלבד

גם אתה יכול להיות מנוי ב ₪1
לחודשיים ראשונים

אולי יעניין אותך גם

מעגלי בריאה ושירה: "צבעים של שירה"

אחרי שנתיים סוערות בכל קנה מידה, בהן שכחנו ממש איך נושמים לרווחה, מגיע פסטיבל 'צבעים של שירה' המבקש להבין את מושג הנשימה וליצור מרחב של חיבור

חמישה גיבורים וישיבה

כשהספוילר הוא זה שמפתה אותך לקרוא את הספר, אתה מבין איך חמישה גיבורים הם בכלל אחיזת עיניים מהדבר האמיתי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

חידושים,המצאות, ותורת החלקיקים 

תכירו משחק שפשוט אי אפשר להפסיק, ועוד אחד שמלמד אתכם על תורת החלקיקים, אבל לגמרי בכיף 

לדעת לספר סיפור

האסופה שלפנינו נועדה רק לתת טעם ולפתוח את עולם סיפוריו של קרליבך בפני מי שאינם מכירים אותו

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית?