הרגע בו אני דוחפת את החלק התחתון של המנעול, נועלת את דלתות הברזל הלבנות ומחזירה את המפתח לכספת. זה הרגע בו מסתיים התפקיד שלי במערך הגדול הזה, אוכל מבושל לשבת עבור החיילים.
אם נפתח את הדלתות ביום ראשון, נראה שם בקומה למעלה את ציפי כהן, מנהלת הקמפוס הקולינרי, יושבת על רשימת מצרכים למנות עבור השבת שתכף תגיע. בחדר ליד נראה את פייגי, מסמנת את המצרכים שהיא מזמינה. כמה רחובות משם אני על המחשב, פותחת את הטופס מחדש, כאן נכנסות כל ההזמנות מהחיילים. עוד קצת קילומטרים צפונה יושבת אפרת, מפרסמת את הבקשה השבועית של איסוף חלות ועוגות לשבת. היא גם תדאג לנקודות איסוף ושינוע לקמפוס הקולינרי.
הקבוצה של צוות התפעול מתעוררת לחיים. מרים אחראית על בישול המנות, אבי על המתנדבים ואיסוף המצרכים. כולם מתארגנים לשבוע נוסף של פעילות. זה אולי יום ראשון, אבל בקמפוס הקולינרי מרגישים כבר שבת. האקסל במחשב שלי מתמלא בהזמנות. אני נמצאת בקשר ישיר מול ציפי, לדעת כמה מנות נוכל לבשל השבוע, וכשאנחנו מגיעים למכסה אני נועלת את הטופס. היינו רוצים להכין יותר מנות, אבל אנחנו מוגבלים לפי כמות התרומות. אם כי כמו בכל שבוע פתאום יש ניסים, נכנסות תרומות שלא ציפינו ובדקה לשבת אנחנו מצליחים להכין עוד מנות ולשמח עוד חיילים.
חודשיים מאז השביעי באוקטובר. החיים חזרו…
